מוקדם מדי בבוקר

אני לא יודע כמה פעמים יצא לכם לקום מוקדם מדי, אבל ממש מוקדם – השעה עצמה לא משנה, העיקר שזה שלוש שעות לפני שאתה צריך לקום, או שלוש שעות לפני ששאר הבית קם, או שלוש שעות לפני שהציפורים הבני זונות מתחילות לדבר –

פעם חלקתי דירה עם חבר טוב מאוד ומי שלימים יהיה עדיין חבר טוב מאוד – אני לא מאלה שמשתנים כל כך מהר, כמו שאולי ניחשתם – וכל לילה הוא היה חוזר בשעות שלא ברור אם הן עדיין היום או כבר מחר, סוגר את החלון ומדליק מזגן, אפילו בחורף. ושאלתי אותו, למה? והוא ענה: כי עוד שעה הציפורים הבני זונות מתחילות לדבר. ואמרתי לו, התכוונת לצפצף? והוא אמר: בשבילם זה ציפצוף, בשבילי זה דיבור, וזה מפריע. ונפל על הכרית ונרדם. ומאז אני קורא להן הציפורים הבני זונות אבל בחיבה, כי עם השנים למדתי לחבב את השחר העולה, את הבדידות הצלולה שהוא מביא איתו –

אבל אני חייב להודות שזה עדיין מרגיש מוזר, כשאתה מתעורר שלוש שעות לפני הזמן. והדבר האחד שאסור לעשות בשעה כזאת הוא לפתוח את המחשב ולגלוש לווינט או לכל אתר חדשות אחר, כי המחר כבר הגיע אבל באתרי החדשות, בחמש בבוקר, יש עדיין את החדשות של אתמול,

את הדקירות של אתמול ואת היריות של אתמול ואת הטוקבקים המטונפים של אתמול, את הפוליטיקאים השקרנים ואת כותבי הטורים הצדקניים וגם את הפייסבוק של אתמול, על כל רגעיו הכאילו־מעניינים, וזה לא שהיום יהיה שונה –

זה לא שהיום הפוליטיקאים יאמרו אמת או הטוקבקיסטים יחכימו, ובוודאי שזה לא שהיום מישהו לא ידקור או יידקר או שיביע את דעתו על כך – בשביל מה יש לאדם דעה, אם לא בשביל להביע אותה יחד עם עוד מיליונים אחרים שחושבים כמוהו –

אבל לפחות אלה יהיו השקרים של היום. ואילו כעת, בין שלוש לשש בבוקר, הם עדיין לא נאמרו. אז זהו מין רגע של חסד שבו העולם מעז לשתוק, והדבר הכי גרוע ברגע כזה זה להשמיע לעצמך את הרעש של אתמול.

אז מה עושים, אם כך, בשלוש שעות כאלה? ניסיתי לקרוא ספר של חוויאר מריאס שאני מנסה לקרוא כבר שבועיים, ללא הצלחה. ועדיין, ההצלחה היתה ממני והלאה. יכול להיות שאני פשוט לא מבין ספרדים. הייתי לפני שבוע בברצלונה, ולא הבנתי למה.

ניסיתי סדרת אנימציה שהתחלתי לצרוך בהתקף בינג׳ לפני יומיים (״מסתרי מייק טייסון״ – ובה מייק טייסון, יונה ערסית, רוח הרפאים של המרקיז דה קווינסברי וילדה סינית גאונה פותרים תעלומות, בעיקר בעזרתו של מייק טייסון שמרביץ לתעלומות – כן, זה עד כדי כך טיפשי). אבל מה שנראה כמו שחיתות מענגת של אחר הצהריים, התגלה כמיותר לחלוטין בחמש בבוקר.

בסוף ויתרתי, השתרעתי בכורסה עם הרגליים למעלה, ובהיתי בחושך המתבהר לאיטו שבחלון, ולפתע נזכרתי איך כשהייתי צעיר נקלעתי ללילה כזה בדיוק, ועשיתי אותו דבר בדיוק, ואני זוכר שאז, בין נים ללא־נים, ראיתי את עצמי בעתיד, בעוד שנים: באותה תנוחה בדיוק, בוהה בחלון המתבהר ונזכר בלילה הזה בעברי. אני זוכר שאפילו כתבתי על זה בעיתון. קמתי כנשוך נחש, ומיהרתי לקלסר הכי ישן שלי, ודיפדפתי בעיתונים המצהיבים עד שמצאתי את הקטע הבא, משנת 1993:

"ויום אחד בעתיד אני אשכב על הספה וכבר תהיה לי משפחה וכבר יהיו לי ילדים אבל עדיין בחמש בבוקר אהיה לבד לגמרי בעולם, ואבהה בתקרה ואחשוב שאין מה לעשות בשעות האלה, אבל אז אזכר בלילה הזה ואבהל, כי אדע שהלילות האלה באים במחזוריות קבועה, ואחריהם הכל משתנה".

כשזה קרה אז, באמת הכל השתנה.
מה יקרה עכשיו, אני לא יודע.

ואכן נבהלתי, ומה שעשיתי בתגובה זה בבת אחת לקרוא ווינט מאתמול, לראות עוד פרק של עלילות מייק טייסון בטלוויזיה, ולהמשיך לקרוא את חוויאר מריאס שאני עדיין לא ממש מבין מה הוא רוצה מחיי. בהלה קטנה, כולה.