מה הקשר? בירה נשר: חמישה מותגים ישראליים שלא הולכים לשום מקום

תוכן שיווקי

אנכרוניסטים, מיושנים, נוסטלגיים. לא משנה איך תקראו לנו, יש מוצרים שלא משנה כמה חידושים או שנים יפרידו ביניהם לימנו אנו – אין להם תחליף. מה לעשות – נוסטלגיה, "טעמה של עוגיית המדלן", לא ניתנת לשכפול.

לא לכל מוצר, מותג או טעם מגיע המעמד העל-זמני הנכסף. הוא צריך איזו שהיא "קוליות" אינהרנטית, פאסון, יושרה פנימית (כן, גם למוצרים יש יושרה) ואותנטיות. הנה חמישה מותגים ישראליים ותיקים שהצליחו לעמוד ברף הגבוה הזה. כאלה, שלמרות ובזכות הגלגולים שעברו, אנחנו עדין אוהבים לאהוב.

אתא

צריף הראשונים הוד השרון, מתוך אתר פיקיויקי. חנות "אתא" המרכזית לתושבי היישוב

אין מותג שהשפיע כל כך על המראה הטייפ-קאסטי הישראלי-צברי יותר מאשר אתא. אמנם מדובר במפעל לבגדי עבודה שהוקם בשנות ה-30 של המאה הקודמת בקריית אתא, אך אין בלורית, את חפירה או קטיף תפוזים שלא עוטרו בסטיילינג הכחול-לבן-חאקי וכובע טמבל תואם. 100% כותנה (על אמת), מייד-אין-יזראל. אין יותר עבודה עברית מזה.

מפעל אתא נסגר ב-1986 כתוצאה מאחת מפעולות ההפרטה הראשונות שאירעו כאן. למרות 30 השנים שחלפו מאז, טרם נמצא לו תחליף ראוי, אם לשפוט לפי הבדים הסינטטיים הזולים שאנחנו מזיעים בהם, שיוצרו בתנאים שאנחנו מעדיפים לא לשמוע עליהם.

[tmwdfpad]את הכפפה הרימו בשעה טובה בשנה שעברה, והמותג "אתא" קם לתחייה בחנות חדשה ברחוב אלנבי בתל אביב. הבמאי ושותפו העיסקי של אייל שני, קנה את המותג, ויעל שנברגר עיצבה קולקציה חדשה, נאמנה לגזרות, הצבעים והחומרים (אך לא למחירים) מהם הייתה עשויה "אתא" המיתולוגית ואתה המראה הישראלי הקלאסי.

נכון, פועלים כבר לא יכולים להרשות לעצמם לקנות "אתא", יפי הבלורית ואתי החפירה כבר ממש לא נחשקים, אך המותג, הסטייל והפאסון לגמרי עומדים במבחן הזמן.

שקדי מרק

"לפעמים המרק הוא רק תירוץ". צילום: איגור ברודצקי

לא משנה כמה אתם שונאים פרסומות, תופסים מעצמכם צרכנים נבונים ומזפזפים בכל ברייק טלוויזיוני – קשה להאמין שיש מישהו שגר כאן ולא מזדהה עם הסלוגן ״לפעמים המרק הוא רק תירוץ״ שהודבק לשקדי המרק המיתולוגיים של אסם. גם אם אתם צעירים מדי בכדי להכיר את הסלוגן, בוודאי התגנבתם אל המזווה בשיאו של מאנץ' ואכלתם את שקדי המרק ישר מהשקית.

לצרפתים ולאמריקאים יש את הקרוטונים, ולנו את הגרסה הצהובה, הקטנטנה והמתפצפצת. למרות הערך הקלורי הגבוה (מאוד), כמות המלח ואחוזי השומן הגבוהים, אין שני לטעם הנוסטלגי הזה.

לא רק נוסטלגיה: נשר מאלט יותר טעים ועשוי מ-5 רכיבים בלבד! לפרטים לחצו

במבה

הרבה לפני שהתינוק של במבה נולד. צילום: איגור ברודצקי

אין תינוק שלא אוהב במבה, אין יורד מהארץ שלא דואג לאספקה של החטיף במזווה שלו בניכר, ואין מאנץ' מספק מזה. החל מהשילובים ההזויים (ביניהם שוקולד, ביסלי או כולם יחד) וכלה בוויכוח האם לאכול במב אחד או כמה כל פעם, ככה מרגישה ישראליות.

במבה, למעשה, היא ההוכחה שמותג מיתולוגי שבטוח בעצמו לא צריך לעשות הרבה שינויים – מספיק להציץ בשקית הבמבה הראשונה שיוצרה בשנת 1936 כדי להבין זאת. מדובר בדמיון מפעים לשקית הקלאסית של היום: הצבעים, העיצוב, נראה שרק הפונט השתנה, וזה רבותיי, סמל למותג חזק ואהוב.

את השאלה האם במבה הוא חטיף בריא או לא אנחנו שואלים לא מעט. תהיה התשובה מה שתהיה, בארץ אחוז הסובלים מאלרגיה לבוטנים הוא אפסי לעומת זה ברחבי העולם. אחרי הכל, זה החטיף הראשון שכל תינוק ישראלי אוכל.

הטלוויזיה החינוכית

רגע ופיסטוק. צילום: מיכה בר-און/דב תנא, באדיבות הטלוויזיה החינוכית

לילדי שנות ה-60 וה-70 לא היה את "הערוץ הראשון", כי אם ערוץ אחד שנקרא הטלוויזיה הלימודית. לכו תסבירו לילדים של היום שפעם היה צריך לחכות שבוע שלם לפרק, לא היה דבר כזה VOD, בטלוויזיה המרובעת היו רק שני צבעים והמרצ'נדייז הכי מגניב היו נעלי הבית של קיפי.

לכאורה, הכמות ההיסטרית של התוכן הטלוויזיוני הופכת את הטלוויזיה החינוכית למשהו שאמור להיעלם מהתודעה, אבל כ-150 אלף לייקים בפייסבוק מוכיחים שנוסטלגיה אפשר לשמר רק אם עושים את זה נכון. החינוכית הוכיחה לנו שהיא רלוונטית ובועטת עוד ב-2015, כשהגיבה בעמוד הפייסבוק של עיריית תל אביב בשם דיירי ויטק 9, בה חיים גיבורי הסדרה האגדית "קרובים- קרובים".

מאז, ממשיך העמוד להגיב לאירועי השעה בפנינים ארכיוניות שאי אפשר שלא ליהנות מהם. כן, גם בשנת 2017, כשנטפליקס היא בשורה מוכרת, תנו לנו קצת רגע עם דודלי או איזה סינק איכותי של אילנה דיין באייטיז, ועשיתם לנו את היום.

נשר מאלט

נשר מאלט. בחזרה לטעם של פעם. קרדיט: ארכיון נשר מאלט

1934, ראשון לציון, מבשלת הבירה הראשונה בפלשתינה קמה. כשנתיים לאחר מכן מיוצרת בירה נשר, הטעם שהולך ללוות אותנו בכל שולחן ובכל אירוע. הבירה השחורה הראשונה בישראל, שהייתה גם היחידה עד סוף האייטיז, הביאה לישראלים את הטעם הנוסטלגי ואת הסלנג שלא הולך לשום מקום "מה הקשר? בירה נשר!".

בירה נשר שרדה את שנות ה-90 ואת עידן השפע המסנוור, שהכניס לתודעתנו את המשקאות המוגזים עתירי הסוכר וצבעי המאכל הזרחניים וחיכתה בסבלנות לכשנתעשת. יותר משני עשורים אחר כך, כבר חזרנו למקורות והתחלנו לחפש נחמות בריאות ומזיקות פחות, רוקנו את המזווה שלנו מהצבעים הזרחניים וחזרנו לבירה השחורה הנוסטלגית. טעימה, מכילה את כל מה שאנחנו אוהבים במשקאות מוגזים, ואיך אומרים – היא משלנו.

עכשיו, אחרי שהולכנו אתכם בשביל הנוסטלגיה של ישראל, תודו שבא לכם חולצה באתא וצפייה בחינוכית עם במבה ובקבוק נשר מאלט ביד. לכו על זה.

נשר מאלט, יותר טוב ממה שאתם שותים עכשיו – לפרטים לחצו