פארטי דמוקרטי: המסיבה שמרקידה את מחאת הצעירים כל הדרך לקפלן

שני די.ג'ייאים, צ'ייסרים על הבר, מיקום שאפשר להגיע אליו על אופניים ולמצוא בו עוד חברים שיצעדו איתך לקפלן: הצעירים הגיעו למחאה, משבוע לשבוע המספרים שלהם גדלים, ועכשיו הם מרימים מסיבה. אחרי שבשבועות הראשונים של ההתנגדות להפיכה המשטרית כולם שאלו "איפה הצעירים?", בחודשיים האחרונים התשובה מאוד ברורה. סוף סוף מתארגן פה גוש צעיר. הם מבינים מה קורה, הם זועמים על מה שקורה, הם חרדים לעתידם, הם יפים ונכונים. ומחר הם קמים בצהריים (בכל זאת, שבת) וזורמים לפלורנטין למשהו שנקרא משום מה "קפליין", ליין המסיבות של המחאה.

בסיוע החזית הוורודה, ארגון השטח הכי מרים בעיר שהפלוגות שלו כבר הפכו לגדודים, ובתמיכה ועידוד של ארגונים רבים אחרים, משבת לשבת מתפתחת כאן מחאת צעירים, גוש שלא רק צועד בהפגנות למען העתיד שממשלת הדיקטטורה מנסה לגנוב ממנו – אלא מוביל שיח חדש. "מה שאני רוצה זה ליצור קהילה של צעירים, גוש אחד שזה המאפיין שלו", אומרת עילי אבידר, אקטיביסטית בת 24 שיזמה את ליין המסיבות המחאתי. "אני עובדת עם מגוון ארגונים, עם הוורודות ותאי הסטודנטים, פעילה מאוד, מגיעה לוועדות בכנסת ומוצאת את עצמי בכל מיני ארגונים – מפגינים אחרים מוצאים את עצמם בגושי התייחסות כמו הגוש הגאה והגוש נגד הכיבוש – אבל אין את הגוש הזה שמחבר אותנו כי אנחנו צעירים ויש לנו את המאבקים שמאפיינים אותנו".

"אנחנו צעירים ויש לנו את המאבקים שמאפיינים אותנו". עילי אבידר (צילום: אוסף פרטי)

כשותפה לפעילות ההתנגדות לאסדות הגז, פעולה קהילתית לא זרה לה. בזמן המכינה הקדם צבאית התנדבה במקומות שונים בארץ ונחשפה לפערים המדהימים בין תל אביב לפריפריה. "במכינה נפתחתי לאוכלוסיות מיעוט שקיימות כאן", היא מספרת. ״כיום אני עובדת במרכז נוער בסיכון ביפו. ביום יום שלי אני רואה את הראשונים שיפגעו מההפיכה – נוער ערבי, אתיופי, ילדי הזרים. בצבא הייתי קצינת נפגעים וחתמתי קבע, נתתי את כל כולי לצבא ואז יצאתי לטייל ולהתנדב שנה בעולם, חזרתי בינואר ישר לבלאגן וממש בער לי וכאב לי מה שקורה במדינה".

איך הכאב הזה מתבטא?
"נתתי את כולי למדינה וזה מה שהיא נותנת לי בתמורה? אם אעשה שלוש שנים תואר איזו תעסוקה תהיה לי אחר כך? מי ידאג לזה שאם אגור בפריפריה – תהיה לי בכלל אפשרות לתעסוקה? איפה צמצום הפערים? אם אשאר בתל אביב כמו שאני רוצה – מי ידאג לירידת מחירי הדיור? איפה כל ההבטחות האלו שדיברו עליהם חמש מערכות בחירות בזמן שהייתי בחו"ל?".

כמו רבים מבני גילה כרגע, קיצוניות הממשלה הציפה בה חרדות רבות לגבי העתיד. בניגוד לרבים מבני גילה ובכלל היא החליטה לעשות עם זה משהו: "השיא היה מה שקרה עם גלנט. בסופו של דבר אני בחורה צעירה, רוב החברים שלי ואני מרגישים אותו דבר – שאנחנו נלחמים על העתיד שלנו. זה מעלה הרבה רגשות וחרדות ונשמע דרמטי – אבל מדובר בשיא של רגשות שלא ממש ידענו איך להכיל. הבנו שחייבים לארגן משהו שיתן לאנשים פלטפורמה להביע את עצמם, איזושהי מסגרת התייחסות ותחושת קהילתיות וחיבור שתתן מענה לפחדים האלו".

והמסגרת הזאת היא מסיבה. איך זה קרה?
"תוך יומיים התארגנה פגישה על גג בתל אביב, זה היה לגמרי ספונטני והגיעו 80 איש, כולם מגיעים להפגנות, כולנו מרגישים שמשהו חסר, שאנחנו לבד, בין אם אנחנו שייכים לגוש כלשהו או לא. רוב המחאה מתנהלת ביום יום שלה בווטסאפים, אין חיבור ממשי בין אנשים. רציתי להרים משהו שלא מכניס אותנו לשום כותרת – פשוט למצוא את האנשים שלי ושהם ימצאו אחד את השני. הכי קל להתחבר כשחולקים צ'ייסרים וגם מוזיקה עובדת. רציתי לשים את כולם במקום אחד שהוא לא ווטסאפ או טלגרם או סיגנל. אחרי המסיבה הראשונה אנשים התחילו לקשור קשרים ולתאם בינם לבין עצמם פעולות חדשות. וזה החזון".

הקפליין מתחיל כל שבת ב-14:00 ב"משביר". הכניסה חינם. בתום המסיבה יוצאת ממנה הצעדה הוורודה לכיוון ההפגנה המרכזית. המטרה המוצהרת היא להנכיח את הקול הצעיר. "יש ארגונים שמדברים בין השאר על צרכים של אנשים צעירים כמו 'עומדים ביחד', אבל זה לא הדבר המרכזי שהם מקדמים. כשלא רואים אותנו לא זוכרים שאנחנו קיימים", היא אומרת. "המצב הסוציו אקונומי של רוב הסטודנטים לא מאפשר להם להיות אקטיביסטים יוזמים. אקטיביזם הוא סוג של פריווילגיה. באוטופיה שלי הפעילות של הוורודות יושבות עם תאי הסטודנטים על בירה, רוקדות ביחד ומדברות על שת"פים. אני מאמינה שזה יביא בין השאר אנשים אחרים שקל להם יותר להתחבר דרך הדבר הזה. מבחינתי, גוש של צעירים שחלקם צועקים איפה היית בחווארה וחלקם רופאים למען הדמוקרטיה – זה אומר שזה עובד".
>> קפליין, בר "המשביר", המשביר 2, שבת 14:00