מחלקת תיירים לאיטליה

בטח כבר שמתם לב שיש לי חולשה למסעדות ותיקות ויציבות, כאלה שגם אחרי סערות משברים, אופנות וטרנדים עדיין עומדות על הרגליים כבראשונה. אולי זה קשור לגילי המופלג, מין אחוות שורדים כזאת. אחרי שאכלתי בפסטה מיאה המקורית שברחוב ווילסון התיישבתי לדפדף במה שנכתב עליה לאורך השנים וגיליתי לשמחתי גם שם יציבות מעוררת התפעלות. בכל זאת, עברו 17 שנה מאז שמיאה וג'ורג'יו סופינו פתחו מסעדה איטלקית מהפכנית בנוף של אז, כזאת שמייצרת את הפסטה שלה בעצמה מדי יום, ואפילו המחירים לא המריאו לשחקים.

המודל שעמד בוודאי לנגד עיניהם היה "המסעדה השכונתית/המשפחתית הקטנה" שאותה כולנו מחפשים בטיולים לאיטליה. יש אלפים כאלה ברחבי המגף ורבות מהן אכן מקסימות, רומנטיות וטעימות להפליא, בדיוק כמו בסרטים. כיון שתל אביב עיר קטנה בסך הכל ומסעדות כמו פסטה מיאה יש אחדות, כולנו יכולים להתייחס אליה כאל "האיטלקית השכונתית הקטנה שלנו". התפאורה שבה מתאימה מאוד להגדרה הזאת: סמטה צדדית ושקטה, מרפסת מוקפת עציצים של עצי פרי, שעווניות משובצות, מוזיקה איטלקית (בדרגה או שתיים מעל פסטיבל סן רמו) ואפילו דגל איטליה גדול מתבדר ברוח. גם הטיפול שקיבלנו מהמלצרית היה במינון מתאים לאופי המקום – מסביר פנים, יעיל, נבון ולא חופר. רק קופסת הדוגמיות החיננית של הפסטות המוצעות היום מסגירה את העובדה שאנחנו בעצם תיירים, כי באיטליה הרי כל ילד יודע את משמעותו הקיומית של ההבדל בין rigatoni לבין rigatoni curvi.

לפתיחה הזמנו פוקאצ'ה מהבילה עשויה מבצק מצוין ואפויה כך שתגיע לשולחן עם בועות האוויר הגדולות שתחתיהן מוצאים בצק מעט שרוף וקריספי. לצדה הגיע סלט פנצנלה – סלט נפוץ בצפון איטליה ובמרכזה המורכב בעיקר מנתחים גדולים של עגבניות וקוביות גדולות של לחם יבש שסופג רוטב פשוט של שמן זית וחומץ. בפסטה מיאה הכינו קרוטונים אציליים והוסיפו מלפפונים, צנוניות, בצל סגול וזיתי קלמנטה. אולי זו הסופה שהכתה במגדלים ואולי זה פשוט זיכרון טעמן של עגבניות איטלקיות משובחות – אבל הסלט סבל בעיקר מכך שהעגבניות היו חסרות טעם. גם פיסות עלי הריחן שנוספו אליו ראו ימים טובים יותר. צמד קרוסטיני עם תערובת עגבניות ופטריות פורטובלו ברוטב חמצמץ ועליהם עלי ארוגולה ופירורי גבינת פטה היו מצוינים והסבו לנו נחת רבה.

עם בואן של המנות העיקריות כבר התנגן ברקע פאולו קונטה, שהוא מין גרסה איטלקית של מאיר אריאל, עם קול ניחר וטקסטים שובבים. בת הזוג שלי נתקפה תאווה לפירות ים כך שהזמנו מנת לינגאוינה mare e monte (מן הים ומן ההר), מנה קלאסית שמשלבת פירות ים עם מרכיב יבשתי מובהק, בדרך כלל פטריות. המנה נדיבה בכל מרכיביה, כולל שרימפס, קלמרי, מולים מן המצולות ואספרגוס פריך וירוק בוהק מן ההר, שהחליף בהצלחה רבה את הפטריות. דעותינו נחלקו. מולי נצפתה שביעות רצון גדולה, בעוד אני חייב לציין שהמנה הייתה תפלה לטעמי, כי יין לבן, לימון ושום שהובטחו בתפריט לא היו נוכחים מספיק ואפילו הפסטה הייתה עבה מדי ומבושלת מדי. הבעיה העיקרית, שאין להאשים בה את המסעדה, היא שוב של חומרי הגלם. הטעם הדומיננטי במנה הזאת צריך להיות של פירות ים טריים מאוד שמדיפים ניחוח ים, ואלה שמגיעים למסעדותינו לא פעם הספיקו לאבד את הקשר עם הבית. כפיצוי נאות הגיעה מנת רביולי ריקוטה ורוקט ברוטב עשיר ואינטנסיבי של עגבניות, חצילים, קישואים ומיני עשבים. כאן הוכחה מעל לכל ספק המיומנות בהכנת הפסטה והטיפול בה. בצק טעים להפליא במילוי נימוח ומעודן והכל בושל כך שהשוליים יישארו אל דנטה בעוד החלקים העוטפים את המילוי ישתלבו במרקם החלק שלו. מושלם.

הקינוחים בפסטה מיאה הכי צפויים למסעדה איטלקית: טעמנו טארט אגסים בינוני, ובטירמיסו הטעים יותר אהבתי מאוד את אופן ההגשה בצלוחית ביתית כזאת.

פסטה מיאה זכאית לתואר ה"איטלקית השכונתית" בעיקר משום שזו מסעדה הוגנת וחסרת יומרות מיותרות. האוכל צפוי, לא יקר, טעים וגם אם הוא לא אחיד ברמתו. הוא עשוי באהבה ומוגש באווירה נעימה. לא נותר לי אלא לצטט את פאולו קונטה שמזמר ברקע במבטא איטלקי כבד: It’s wonderful, it’s wonderful.

התענוג

אוכל – 7

עיצוב ואווירה – 7

שירות – 8

תמורה לכסף – 8

ציון כללי – 7

למסעדת פסטה מיאה

חשבון

פוקצ'ה קלאסית – 23 ש"ח

סלט פנצנלה – 41 ש"ח

קרוסטיני פורטובלו – 37 ש"ח

מרה מונטה – 78 ש"ח

עגבניות מלנזנה – 64 ש"ח

תוספת על רביולי ריקוטה רוקט – 8 ש"ח

טירמיסו – 39 ש"ח

טארט אגסים וגלידה – 38 ש"ח

חצי בקבוק סן דוג'יולו – 79 ש"ח

סאן פלגרינו גדול – 28 ש"ח

תה עם נענע – 13 ש"ח

סה"כ – 448 ש"ח