אין עניין: הביטול של אוף מונטריאול לא יפיל את מטאור

יש משהו כמעט קומי ברמת האמוציות שנקשרות לביטולי הופעות בישראל בעקבות תנועת ה-BDS: חברי כנסת כותבים מכתבים לזמרות שהם שמעו עליהן לראשונה חמש דקות קודם לכן, אנשים עם דגלי פלסטין במקום פרצופים צועקים בתגובות לפוסטים של אמנים שלא היה להם מושג למה הם נכנסים, אנשים מכריזים על להקות כשונאות ישראל, כשאותן להקות יודעות על ישראל בערך את מה שהישראלי הממוצע יודע על הבוסנים והסרבים והקרואטים ומי שזה לא יהיה.

תומכי החרם על ישראל היו רוצים לרשום לזכותם ניצחון מובהק בפסטיבל מטאור, הנפתח מחר (חמישי, 6.9) בצפון הארץ, עם ביטול ההשתתפות של כ-11 אמנים, שהבולטים בהם הם לנה דל ריי ואוף מונטריאול, אבל תומכי החרם טועים. למרות טפטוף הביטולים, אין מה לדאוג לפסטיבל, לאופי ולייחוד שלו. כדי להבין למה, צריך קודם כל להפריד בין שני הביטולים.

אוף מונטריאול כבר הופיעו בתל אביב פעמיים: ב-2012 וב-2014, בהפקת ערן אריאלי (נרנג'ה), היוזם של פסטיבל מטאור. בזמנו הם התקבלו כאן בחום מופלג, בין היתר בזכות סיבוב בארים שהלהיב מאוד כ- 30 איש שנהגו להתנחל במתחם קטן על ציר נחלת בנימין-גרוזנברג. אותם 30 איש היו במקרה כותבי מקומונים, והם כתבו על כך למחרת ויצרו את ההייפ. שלא יהיה ספק, כבר ב-2012 תנועת ה-BDS פעלה במלוא הכוח, גם על אוף מונטריאול. אפשר לייחס הרבה שיקולים לביטול הנוכחי, אבל רובם ככולם נראים כאסטרטגיים או כלכליים. צריך לזכור שלהקה בסדר הגודל שלהם – כלומר, להקת אינדי סבירה בגודלה – לא יכולה להרשות לעצמה להסתבך כלכלית מצד אחד, ומצד שני פועלת בתיאום צמוד עם מנהל, מפיק, סוכן ושאר כוחות לוויניים.

אוף מונטריאול צבועים, ליטרלית. 

לעומתם, לנה דל ריי היא סיפור אחר. בעוד שאין ספק שהפופולריות שלה עזרה למטאור למכור עוד כמות לא רעה של כרטיסים (ויעיד על כך ריבוי פוסטים של טינאייג'ריות מאוכזבות שניסו להיפטר מהכרטיסים שלהן לאחר שהודיעה על ביטול), אבל היעדרה מהליינאפ לא באמת פוגע במהות של הפסטיבל. הביטול שלה מחק באחת את הפולמוס הקודם שהיא עוררה סביב הפסטיבל – בעצם הצירוף שלה. אמנם הטהרנים שהתמרמרו על זה שזמרת פופ מלנכולית ושמאלצית הצטרפה לפסטיבל היקר שלהם מגוחכים גם כן בדרכם שלהם, אבל הם זיהו אותה נכון כחריגה בליינאפ. הביטול שלה אולי ישפיע על כמה גליונות אקסל במחשבי נרנג'ה אבל ספק אם היא תחסר יותר מדי, לפחות לגל הראשון של רוכשי הכרטיסים.

למען הסר ספק, למרות שזאת שנתו הראשונה של מטאור, במובנים רבים הוא ההמשך הטבעי של ההתפתחות של נרנג'ה כחברת הפקות. אריאלי התחיל את דרכו עם הפקות אינדי קטנות שבקושי מילאו את הבארבי (זמר הקאנטרי האלטרנטיבי קורט ואגנר, הלהקה האיסלנדית הנסיונית mum). הוא רשם הצלחה מוקדמת עם הופעות של להקת ההיפ-הופ/אינדי Why? (שתחזור להופעה רביעית בישראל בפסטיבל מטאור, אחרי שהייתה בחצי-פגרה במשך כמה שנים) ומשם עשה דרך ארוכה, במהלכה התפרס גם לג'אז, היפ הופ וגדל וצמח עד שהגיע להפקות ענק, שהשיא שלהן היה ההופעה של רדיוהד בפארק הירקון בשנה שעברה. כך שהפסטיבל עוד לא קיים, אבל כבר יש לו DNA. אוף מונטריאול, קרובים ל-DNA של מטאור, לנה דל ריי לא. אוף מונטריאול כבר הופיעו בארץ כמה פעמים. זה לא הפסד גדול מדי, ואף אחד מהם הוא לא השם הכי גדול בפסטיבל.

עוד כתבות מעניינות:
פסטיבל מטאור: הליינאפ המלא, השינויים וכל העדכונים
מדריך מטאור: כך תספיקו לכל ההופעות השוות
בוף וסאלוף: פסטיבל מטאור יתאחד עם התימניאדה

גלגולה של תנועה

למרות התחושה שהחרם מתגבר, צריך לזכור שבעשור האחרון רוב ההופעות שבוטלו – בוטלו דווקא בגלל המצב הביטחוני ולא מסיבות פוליטיות (למשל ההופעה של ניל יאנג בישראל ב-2014, שבוטלה בימים הראשונים של מבצע צוק איתן). הביטול הדרמטי הראשון שזכור לרוב התל אביבים – זה של פיקסיז במסגרת פסטיבל פיק.ניק של שוקי וייס ב-2009 (יחד איתם ביטלו עוד כמה להקות, בהם הקלקסונז הבריטים. הייתה להקה כזאת פעם) – נרשם רשמית כניצחון בחשבון של אנשי ה-BDS, אבל הביטול הגיע בעקבות אירועי משט המרמרה. המשט זכור היום כאירוע פוליטי טעון, אבל באותם ימים היו לחשושים פסימיים על אפשרות של עימות צבאי ממשי עם טורקיה או הסלמה מיידית מול החמאס, והביטולים של אותו קיץ נבעו בעיקר מכך. מי שמחפש הוכחות לכך מוזמן למצוא אותן בשתי ההופעות שפיקסיז קיימו בארץ מיד לאחר מכן.

תנועת ה-BDS בגלגולה הנוכחי החלה להירקם בנוכחות אונליין צנועה בערך בשנת 2009, ורשמה לעצמה ניצחון מוקדם עם ביטול הופעה של אלביס קוסטלו, שעמדה להתקיים בקיסריה. קוסטלו גם עשה דבר שהיה נדיר בזמנו וגם בשנים שלאחר מכן – הוא פרסם טקסט מנומק בו הבהיר כי ההופעה בוטלה מסיבות פוליטיות. רוב האמנים שביטלו הופעות בישראל בשנים שלאחר מכן נמנעו מהצהרות חד משמעיות (בחלק מהמופעים שבוטלו עלו שמועות כי הדבר נעשה כדי לכסות על מכירות כרטיסים דלות, דבר שככל הנראה היה נכון לפחות בכמה מהמקרים), ורק בתקופה הנוכחית – בו אמנים נדרשים להתבטא באופן אישי ובלתי אמצעי יותר מאי פעם – הצהרות חד משמעיות כאלו הפכו נפוצות יותר. בלטה בהן ההכרזה הארכנית של לנה דל ריי, שבדרך כלל לא ידועה כטיפוס רהוט או כזה שממהר להתבטא ולהתראיין, וסביר מאוד שנכתבה ונוסחה על ידי אותם כוחות לוויניים.

השורה התחתונה לגבי זה היא כזאת: רוב האמנים שמעוניינים להשתתף בחרם, בהם תומכים מובהקים כמו ת'ורסטון מור מסוניק יות' (שהגיטריסט שלו, לי רנאלדו, דווקא מגיע לארץ בהמשך החודש) – יודעים מספיק על המצב בשביל לא לקבוע את ההופעה מלכתחילה. הם לא משחקים בזמן של מפיקים או ברגשות של הקהל שלהם, הם מצהירים מראש: לא באים. מול הצו המצפוני שלהם אפשר להעלות טיעונים (הרבה מהם מופיעים בלי בעיה בשווקים משמעותיים יותר כלכלית עם ממשלות בעייתיות מאוד, כמו רוסיה) אבל בסופו של דבר, אי אפשר להתווכח איתו.

מה נסגר עם רוג'ר ווטרס

ישנם גם הצעדים האחרונים והמשונים של רוג'ר ווטרס. את הפניה האחרונה שלו (עד כה) בנושא פסטיבל מטאור הוא הפנה, באופן מסקרן, דווקא לנגן הג'אז קאמאסי וושינגטון, שהתפרסם בין היתר בזכות השתתפותו ב-To Pimp a Butterfly של קנדריק לאמאר. "עכשיו שלנה דל ריי ביטלה" כתב ווטרס לוושינגטון "אתה האמן הבולט היחיד שנותר". זאת אמירה תמוהה: וושינגטון הוא אמנם יוצר מוערך ומדובר, בטח ביחס לכך שמדובר בסקסופוניסט שהוציא אלבום בכורה באורך שלוש שעות, אבל האמן הבולט היחיד בליינאפ – שנמצאים בו, בין היתר, פושה טי, פליינג לוטוס וסולווקס? מדובר בכל זאת בסקסופוניסט ג'אז.

אז למה דווקא וושינגטון סומן? ייתכן מאוד שבגלל הקרבה ללאמאר ותפיסה בקרב הפעילים שהוא יהיה לחיץ יותר מאחרים. אמנם קשה לדבר כיום על "קהילת היפ הופ בארצות הברית", מרוב שזה פשוט כבר הז'אנר הבולט ביותר במדינה, עדיין אפשר לומר שיש בחוגים האלו תמיכה מסוימת בצד הפלסטיני, בין היתר בגלל קשר היסטורי לתנועות שחורים מוסלמיות כמו אומת האיסלאם ואומת חמשת האחוזים. זו אחת הסיבות שבגללן, למשל, אין מה לקוות להופעה של מוס דף בבארבי. אז למה פושה טי קיבל הנחה מווטרס? אפשר לקשור זאת, אולי, לפער דורי ולעמדות מוזיקליות מיושנות של ווטרס, שרואה בג'אזיסט ניסיוני "אמן אמיתי", ואולי הוא פשוט לא יודע מה זה הפושה טי הזה ואם הוא הבן של מיסטר טי, והוא לא מבין מה זה כל הרעש האלקטרוני הזה. בכל אופן, הישג של ממש אין פה וגם עמדות פוליטיות מוצקות נגד ישראל, ואלו בסך הכל כמה מהמורות בדרך לפסטיבל האינדי הגדול ביותר שהיה פה אי פעם, וההפקה מתמודדת איתם יפה – לפחות באגף הביטולים של הדיג'יים, נרנג'ה מיהרו להביא מופיעים מחליפים, רובם כאלו שמעבירים כרטיס בבלוק פעם-פעמיים בשנה ולא צפויים להתרגש מקצת פוסטים בפייסבוק. ככה זה כשאתה נושא איתך DNA של הופעות שוליים שממלאות בלחץ חצי בארבי.