זאת הייתה רק חלטורה עבור מיכלאנג'לו, והוא שנא כל רגע

כ-25 אלף אנשים מבקרים מדי יום בקפלה הסיסטינית ברומא ומתלהבים מציורי הקיר, בהם הדימוי הכי מזוהה עם מיכלאנג'לו – אצבעות אלוהים והאדם נוגעות לא נוגעות. אבל רק מעטים יודעים שמאחורי יצירת המופת הזו עומד סיפור שכל אמן יכול להתחבר אליו. מבחינת מיכלאנג'לו, זאת הייתה חלטורה לכל דבר.

>> למה ראפרים אומרים "יו"? ועוד חכמים בלילה

מיכלאנג'לו הוזמן לעטר את תקרת הקפלה הסיסטינית (על שם האפיפיור סיקסטוס, ולא הקפלה הסיקסטינית על שם הספרה 16) בשנת 1508. גדולי האמנים של התקופה כבר עיטרו את קירות הקפלה, בהם בוטיצ'לי וג'וטו. את עבודת הפרסקו המאתגרת והשאפתנית ביותר על התקרה באורך 40 המטרים, התעקש האפיפיור סיקסטוס הרביעי להפקיד בידיו של מיכלאנג'לו. הוא היה אז בן 33 וכבר נחשב לאחד הסטארים של האמנות האיטלקית.

מיכלאנג'לו (איור: דניאל דה וולטרה)

הרבה גבות הורמו לנוכח ההתעקשות של האפיפיור. למרות שבנערותו התמחה מיכלאנג'לו בסדנת הציור של האמן גירלנדיו, לא היה לו בכלל ניסיון בציור. גם מיכלאנג'לו עצמו ממש לא רצה את העבודה הזו. הוא אפילו ניסה לנדב את הקולגה שלו, רפאל, במקומו. כי מה לו ולציור? מיכלאנג'לו היה פסל ברמ"ח איבריו. הוא בז לציור, הוא חשב שזה מדיום נשי ורכרוכי, מראה כוזבת של המציאות. כל מה שמיכלאנג'לו רצה היה רק להתפלש בחומר וליצור פסלים גדולים מהחיים. אבל האפיפיור סיקסטוס התעקש, ולאפיפיור לא אומרים לא.

את ארבע השנים הבאות העביר מיכלאנג'לו ברומא, מקום לא ממש סימפטי באותה תקופה. העיר הייתה אז מוזנחת, מסוכנת ונגועה במחלות ובהצפות. היה זה אותו סיקסטוס הרביעי שהחייה מחדש את רומא והפך אותה למרכז תרבותי ואמנותי משגשג יותר מאלף שנים אחרי שהאימפריה הרומית שקעה.

תקרת הקפלה הסיסטינית (צילום: שאטרסטוק)

מיכלאנג'לו נעזר בכמה אסיסטנטים. הוא בנה מערכת פיגומים בגובה 15 מטרים וצייר בעמידה את כל תקרת הקפלה. היה זה מחזור ציורי קיר שמספר את סיפורה של האנושות מבריאת האדם ועד ישו. אבל לא הייתה שום חדוות עשייה בפרויקט הזה – מיכלאנג'לו היה מדוכא וממורמר מעבודת הציור הסיזיפית. הוא אפילו כתב על כך פואמה, אותה שלח לידידו ג'ובאני דה פיסטויה. בפואמה הוא מתאר בשפה חיה איך המכחול מטפטף לו על הראש ואיך הכאבים מפלחים לו את כל הגוף. את הפואמה הוא חתם במילים: "אני לא במקום הנכון, אני לא צייר".

ואכן, התוצאה הסופית על תקרת הקפלה נראית יותר כמו פיסול מאשר ציור. ענייני השעה הציוריים כמו פרספקטיבה, אור וצל לא ממש הטרידו את מיכלאנג'לו. אין בפרסקו שום הרמוניה ציורית אלא כאוס מוחלט. אבל כאוס פראי, מלא דינמיות, תנועה, אהבה וסקרנות לגוף האדם.

למרות שהעבודה על הקפלה הסיסטינית הייתה עינוי בל יתואר, מיכלאנג'לו חזר למקום 30 שנים מאוחר יותר, בגיל 60, כדי לסיים את מחזור הציורים. סצנת יום הדין האחרון, שאותה הוא צייר במקום קצת יותר נוח – קיר המזבח, סוגרת את מחזור חייו של ישו. את הפרסקו הזה עשה מיכלאנג'לו בסגנון מנייריסטי חדש, שבישר על השבר האמנותי שעתיד לחתום את תקופת הרנסנס עשרות שנים לאחר מכן.