טעים זה טעים זה טעים: בשרונה מצאנו את אוכל הרחוב הטוב בעיר

יש מעט מאוד מושגים מעולמות האוכל שאני שונא כמו "אותנטיות". אולי רק "נימוח" – איכס, איזה מילה דוחה. בכל מקרה, בניגוד לנימוח, אותנטיות היא מילה שמחביאה בתוכה נקודת מבט אלטיסטית על אוכל, כזו שמחפשת את המקור כאילו הוא ערך בפני עצמו. זו שלוחה של פרספקטיבה קולוניאליסטית קלאסית שמאוהבת ברעיון הפלא האצילי. מה הטעם בחיפוש הבלתי אפשרי אחר האותנטי? מי בכלל רשאי לקבוע מה נחשב לאוכל אותנטי? אוכל ישראלי, יש לו אותנטיות או שכולו פשוט גניבה וטוויסטים על מזון מהסביבה? והשאלה החשובה מכולם – למי פאקינג אכפת אם אוכל אותנטי? טעים זה טעים זה טעים.

שרונה היא לא בדיוק המקום הטבעי. מנאל. צילום: מתן שרון

אותנטי או לא – אין לי מושג, לא בדקתי ואין לי יומרה לדעת – הארוחה שאכלתי ב"מנאל", הדוכן של מנאל איסמעיל בשרונה מרקט, היתה אחת הטעימות ביותר שאכלתי השנה. אולי אפילו בכל השנים האחרונות. לא עקבתי אחר מנאל בעונה התשיעית של מאסטר שף, שם אומרים שהיא כיכבה. אין לי מושג וגם אין לי חשק לגלות את סיפור החיים שלה (בטוח שהוא מעניין), את האופי שלה (בטוח שהיא נהדרת) או, כאמור, את האותנטיות של האוכל הערבי שהיא מגישה. תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על סבא שלה, אני רוצה לדבר על אוכל.

שרונה מרקט, לצורך העניין, הוא הכל חוץ מאותנטי. בניגוד לרבים אני דווקא מחבב את הפרמט של שווקי אוכל מקורים, מלאים במגוון אופציות לאכילה. זה פיתרון נפלא לביקור רעב, גם אם זה לא הבילוי הכי לוהט ולא ממש המקום הראשון שהייתי חושב עליו כדי לצאת ולאכול אוכל ערבי טעים. אבל זו המציאות – האוכל הערבי הכי טעים שאכלתי בתל אביב נמצא כאן, בדוכן קטן כמה מטרים ממיאזקי של יובל בן נריה. הדוכן בהחלט עושה מאמץ ניכר לבטא את מקורות האוכל – שם המקום בעברית וערבית, כלי אוכל מוזהבים על המדף מאחורי הדלפק, אפילו תמונות מודפסות של המנות שתלויות למעלה – כולן מזכירות את המטבח הערבי. אבל כל זה היה רק חימום.

איזה ציור יפה. מסאחין ושישברק של מנאל. צילום: מתן שרון

התפריט המודפס והמנוליין מתהדר בתואר "אוכל ערבי אותנטי" – עזבו, כבר מיצינו את המסר – ומציג כ-12 מנת בלבד. שלוש מהן מסומנות כתפריט ערב (לא הבנתי מתי מתחיל), חלק מסומנות כעיסקיות שוות (לא הבנתי מה העסקית כי זו פשוט מנה ומחיר) ונראה שיש קו הפרדה שמגדיר את שני השישברקים כמנה ראשונה, אבל המחיר הוא לגמרי של מנה עיקרית. הזמנתי שתי מנות – שישברק ממולא בשר טלה עם תבשיל יוגורט, שום ולימון (60 ש"ח) ומסאח'ן עוף מבושל בריבת בצל סגול סומאק ושמן זית על לחם טאבון עם שקדים (60 ש"ח). אני די בטוח שהאופן שבו ביטאתי את המילה "מסאח'ן" הוא פשע שנאה, אבל אם אני יכול להתמודד עם התפריט המבלבל, הם יכולים להתמודד עם אשכנזי.

שתי המנות שהוגשו לי, אחרי לא יותר מחמש דקות, היו יפות ברמה של ציור. באמת שאני לא נוטה להתפייט על נראות של מנה – לרוב אני עסוק מדי בלטרוף אותה – אבל לא יכלתי שלא להתרשם מהצבעוניות ומצורת ההגשה המדויקת. עיני דילגו בין השחמת העוף המהפנטת ללבן הצהבהב הבוהק של רוטב השישברק. הסתחררתי, ואז הלכתי לטעום מהשישברק. בדרך כלל אני ממהר לטעום דווקא את מה שאני לא מכיר, אבל הפעם זיכרון השישברק של מנאל שאכלתי בפסטיבל EAT האחרון עוד עקצץ לי בלשון, והספיק ביס אחד כדי לוודא שעפתי עליו בצדק. איזה מנה מופלאה, מנעד טעמים חמוץ-מתוק-מר-מלוח מושלם, כיסונים רכים עם בשר מלא בטעם, ורוטב שאני מוכן לשים עליו טבעת, ואז לאכול גם אותה. הדבר היחיד שאפשר לשפר הוא גודל המנה – זו בהחלט מנה מספקת עבור 60 ש"ח, אבל ממש לא מנה ראשונה, ולא כל כך מנה עיקרית. אם היו מציעים חצי ממנה עבור חצי מהמחיר, לא היה סועד אחד שהיה מוותר עליה.

אהבה מהביס הראשון. שישברק של מנאל. צילום: מתן שרון

אחרי כמה ביסים ממכרים, הפנתי את תשומת ליבי למסאח'ן. על פניו מנה שכבר אכלתי לא פעם, אבל בביצוע הזה עוד לא נתקלתי. ראשית זה היה ירך העוף הכי רך ומתפרק שנתקלתי בו. העור המפויח קלות באותה ריבת בצל הוסיף טעם משגע לרכות הזו, ואז היה גם את הלחם – סוג של פוקאצ'ה לא עבה שנספגה בטעמי ריבת הבצל, לצד שקדים שמוסיפים עוד מרקם ושליכטה של טחינה כי למה לא, בואו נוסיף עוד טיפה קסם. בכל פעם שהצלחתי לרכז את כל רכיבי המנה לאותו הביס, שמעתי קולות מלאכים באוזן. המשכתי לזגזג בין צמד המנות עד שהכל נוקה מהצלחות. אני מודה, היה שלב ששפכתי קצת מרוטב היוגורט על המסאחין, רק כי הייתי כבר בטרפת אוכל. גם זה היה טעים מאוד (אבל תישארו במנעד הטעמים המקורי). איזה ארוחה משגעת, סחרור של אוכל. למי אכפת אם זה אותנטי או לא?
מנאל, שרונה מרקט (אלוף קלמן מגן 3), א'-ש' 12:00-22:00