בסמטה הכי כיפית בתל אביב יש מסעדה נהדרת, והיא אפילו לא מסעדה

יותר טוב ממסטיק. מסט (צילום: הדס עזרא)
יותר טוב ממסטיק. מסט (צילום: הדס עזרא)

מסט היא ההוכחה שאין צורך להגדיר את עצמך כמסעדה כדי לספק ארוחה טובה, מספיק לעשות אוכל טוב ולהתייחס ללקוחות בכבוד. למי אכפת שזה לא המקום האידיאלי למי שמחפש חווית פיין דיינינג? רק על כריך הדייגים שלהם בא לנו לכתוב פואמה

30 בנובמבר 2022

ימי סוף נובמבר/תחילת דצמבר הם מהמוצלחים שבחודשי תל אביב. כבר לא חם ברמת חדר הכניסה לגיהנום כמו בקיץ, עוד לא "חורף", או שאיך שלא תקראו לכמה ימי הגשם והקור שבדרך. עכשיו, לפני שרחובות העיר נחסמים בסגירות הפרספקט המבאסות, זה הזמן המושלם לנצל רגעים אחרונים של ישיבה בחוץ, וספק אם יש מקום מוצלח לזה מסמטת השוק בלוינסקי. מפיצה לילה הנהדרת בצד אחד ועד לטוני ואסתר המגה פופולריים מהצד השני, סמטת השוק היא 110 מטרים של אנרגיית פאן היסטרית. זה רועש, זה גועש וזה גולש, כאילו מישהו זרק שולחנות וכיסאות רנדומלית, חילק אותם בין מי יודע כמה מקומות (שמעל גיל מסוים אין דרך להבדיל ביניהם. אל תשאלו איך גיליתי) ואז התקין מפזרי אוויר בניחוח פאן.

קוד ההתנהגות התל אביבי אמנם אוסר להראות התלהבות משום דבר, אבל כמי שיצא לו להביא לשם תיירים שלא מודעים לכללים, התגובה המקובלת היא "וואו!". אבל מעבר להיותה משולש ברמודה של וייבים חיוביים, סמטת השוק היא דוגמה מצוינת לאופן בו חוויות אכילה זולגים ממסעדות לכיוון "מקומות". זה לא שלא נפתחות (ונסגרות, לצערנו) מסעדות בתל אביב, אבל אנחנו רואים יותר ויותר "מקומות": כלומר, מוסדות בהם יש מטבח, יש שף ויש מלצרית, יש שלוש מנות וקינוח – אבל עדיין הם לא מצהירים על עצמם כמסעדה. הם משהו אחר, שמשום מה תמיד מכיל אחת או יותר מהמילים: בר, יין, פאב, מועדון, גסטרונומי, קולינרי, בית ואלכוהול.

הסמטה הכי פאן בתל אביב. מסט (צילום: נועם רון)
הסמטה הכי פאן בתל אביב. מסט (צילום: נועם רון)

>> ממש לא מזמן מיפינו עבורכם את כל מה שמתרחש בשוק לוינסקי
>> וזה אפילו דרש מאיתנו שתי כתבות שלמות

ההגדרה הרשמית של מסט היא meyhane, שבטורקיה זה סוג של מסעדות (אבל התרגום המילולי של המושג הוא "בית יין"), וזה לגמרי הולם. כי מהרגע הראשון, מסט הצליחה להיות גם וגם. כבר כתבתי שאחד המאפיינים של ה"לא מסעדות" הוא שולחנות מיניאטוריים. גם ב"מסט" קיבלנו שולחן בגודל בול, רק שעוד לפני שהגיע האוכל, הופיעה המלצרית עם שולחן מתכת קטן, מעדות איקאה, להניח עליו את המנות. כל כך פשוט, כל כך מכבד את הלקוחות, כל כך משפר את החוויה.

הו צלחת נכבדה, את גיריט אותי. מסט (צילום: הדס עזרא)
הו צלחת נכבדה, את גיריט אותי. מסט (צילום: הדס עזרא)

התחלנו עם גיריט, שזה גבינת טולום מפוררת עם פיסטוקים, פסטו בסגנון טורקי ושמן צ'ילי. אין שום דרך להגדיר את המנה הזו אלא בתור דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. שום דבר לא יקח מזה את העובדה שמדובר בביס אדיר. הטולום היא גבינה עם נוכחות טעם אגרסיבית, הפסטו נותן חמצמצות ירוקה, הפיסטוקים אחראים על משחקי המרקם ואז מגיע הצ'ילי ונותן קיק. הכל משתלב ביחד בול. רק שאז אתה לוקח עוד ביס ואתה מבין שזה יותר מידי. אולי אם הגבינה הייתה יותר מפוררת זה היה מרגיע את האירוע, אבל כרגע בשביל ליהנות, מומלץ להזמין מנה של לחם ולאכול את הגיריט איתו.

שורש תרד הבר, לעומת זאת, היה תענוג אדיר מההתחלה ועד הסוף. כלומר כמעט ממהתחלה כי כשהוא הגיע לשולחן היינו כזה "אנחנו לא הזמנו במיה". אבל זה היה הדבר הכי רחוק מבמיה שאפשר, שזה, כידוע דבר טוב. על לאבנה ישבו שורשי תרד בר מוקפצים עם קונפי שום ועגבניות מרוסקות. עכשיו בואו נדבר על התרד. מה זה? למה לא מספרים לי כלום בבית הזה? איזה מרקם מוצלח. איזה טעם נהדר. תארזו לי 5 חת'כה, עכשיו על היופי הזה שימו מה שאתם רוצים וזה יהיה מצויין. הלאבנה המצויינת הייתה רק בונוס.

איך שעברנו לאזורי הראשונות החמות, הטולום עשתה קאמבק, הפעם בצורת "קדאיף וטולום" שזאת דרך טורקית עקיפה להגיד כנאפה מלוחה. ואחרי שמתגברים על המחשבה "למה שמישהו בכלל ירצה לעשות כנאפה לא מתוקה? מה עובר על אנשים בימינו?", דווקא מתברר שיש פה קטע. הקדאיף מתגלה כמעטפת מושלמת לגבינה גם מבחינת מרקם וגם מבחינת הטעמים. הוא כיפי, הוא מוריד את האגרסיבית הגבינתית ויש לו קראנץ' המושלם. מה שכן, כמות כזאת של טולום הייתה הופכת כל מנה לכבדה. גם אם המנה הייתה קטנה בחצי, היינו מתקשים לסיים אותה.

הארטישוק בטמפורה היה… עזבו. הוא היה ההוכחה שצריך לקרוא את התפריט עד הסוף ולא לחשוב שאתה יודע הכל. שלא תבינו לא נכון, ארטישוק זה מלך ומעולם לא אכלנו אותו בטמפורה. רק על זה ההזמנה הייתה ראויה. אבל החוק הראשון של הטמפורה קובע שכל הדברים בעולם טעימים בטמפורה כי יש להם טעם של טמפורה. ומי היה מאמין שזה נכון גם עם ארטישוק. זאת מנה נדיבה, אפילו מוגזמת, של טמפורה חביבה. רוטב האיולי נענע בצד היה אמור להפוך את כל זה למשהו קצת יותר… לא חשוב מה – זה לא עבד.

מישהו פיזר פה כיף על כל השכונה? מסט (צילום: הדס עזרא)
מישהו פיזר פה כיף על כל השכונה? מסט (צילום: הדס עזרא)

הבאליק אקמק, כריך הדייגים הטורקי המפורסם, הרים את הרף למקומות טובים בהרבה. גרסה פתוחה של הסנדוויץ', עם פרוסת טוסט עבה מלמטה, הר של פילה לברק צלוי ועלי ארוגולה מעל ואיולי נענע מצויין בין לבין. עזבו סכין ומזלג, זאת מנה לאכול עם הידיים. זה מלוכלך, זה משפריץ אבל זה תענוג אדיר. מכל המנות שאכלנו, זאת המנה היחידה שלא מתאימה לחלוקה, פחות מסיבות טכניות, יותר בגלל שמי רוצה לחלוק כזאת מנה מעולה.

המנה הבאה נקראת בתפריט "מתוחכם לחמג'ון", ולמרות שלא ברור אם זאת טעות או התחכמות על התחכמות, זה לגמרי עומד בפרמיס. יש כאן בצק דקיק שעליו, אין דרך קלה להגיד, יש בלגן משוגע. בשר אונטריב, ועלים ירוקים, ורוטב עגבניות, וחציל קלוי ובצל כבוש ועל הכל עוד טחינה גולמית. במבט ראשון זה נראה כמו לחמג'ון הכל כלול. אבל אתה לוקח סלייס, נותן ביס ומגלה שהתחכום מתחבא במינונים. האונטריב המצויין, שבפני עצמו היה נהדר, היה הכוכב. על שאר המרכיבים רק נתנו לו ליווי בנגיעות. ופתאום מכל הבלאגן, יוצא ביס שהוא פשוט חגיגה.

אתם תצאו מפה עייפים כמו רוכל טורקי. מסט (צילום: הדס עזרא)
אתם תצאו מפה עייפים כמו רוכל טורקי. מסט (צילום: הדס עזרא)

בשלב הזה היינו יותר עייפים ממוכר בדוכן מעילי עור בבאזר של איסטנבול אחרי ביקור של קבוצת ישראלים, אז עשינו את הדבר ההגיוני היחיד והזמנו קינוחים. "חלבה ברולה" נשמע כמו משהו ששווה לנסות אז ניסינו. הבשורות הטובות: חלבה חמה זה קטע, וזה פותח טעמים חדשים. מעטה הפיסטוק היה תוספת נהדרת. הבשורות הפחות טובות: חלבה חמה זה אגרסיבי וכבד. אם אתם מסוגלים לסיים מנה כזאת לבד, אפשר רק לקוות שאין לכם בעיה לעבור בגלאי מתכות עם קיבת הפלדה שלכם.

הקינוח השני, אירמיק, היה המלצה של המלצרית המקסימה והמקצועית, והיה ההפך המוחלט מהחלבה. פה הייתה סולת מטוגנת בחמאה עם צנוברים וקינמון שהוגשה עם גלידת וניל ורוטב קרמל מלוח. וזה לא פחות מאדיר אבל באופן הכי לא מתלהם שיש. כי מה, לכאורה, כבר יש פה? זה סולת מטוגנת בחמאה, כלומר עוגת סולת שלא טרחו לאפות אותה, אבל זה כל כך עדין בטעמים וזה עובד כל כך טוב עם הגלידה והקרמל שזה כמו לאכול ענן שיש בו מרקם. הכלום היחיד במנה הזו הוא מה שנשאר בסוף על הצלחת.

>> ובכלל, אנחנו בעיצומו של אביב טורקי בסצינה הקולינרית המקומית והדונרים האלו מוכיחים זאת
>> וכן, יש גם בורקס טורקי. ברור שיש בורקס טורקי

מייחנה? מייחאנה? מה זה משנה, זה פשוט מסט (צילום: הדס עזרא)
מייחנה? מייחאנה? מה זה משנה, זה פשוט מסט (צילום: הדס עזרא)

מסט היא ההוכחה שאין צורך להגדיר את עצמך כמסעדה כדי לספק ארוחה טובה, מספיק לעשות אוכל טוב ולהתייחס ללקוחות בכבוד. למי אכפת שזה לא המקום האידיאלי למי שמחפש חווית פיין דיינינג? זה מקום מושלם לבוא בחבורה, להזמין מנות לחלוקה ולדעת שתקבלו אוכל טוב, ובזכות הגודל של המנות גם VFM מוצלח.

מסט, לוינסקי 39, תל אביב. שבת-חמישי 18:00-00:00, שישי 10:00-17:00. 3.5 כוכבים. 4 כוכבים לארוחת חברים שיתופית

לחם 28
גיריט 39
שורש תרד בר 32
קדאיף וטולום 66
ארטישוק טמפורה 58
באליק אקמק 74
מתוחכם לחמג'ון 78
חלבה ברולה 42
אירמיק 45