שושקה נגד בלפור: היום שבו הקומיקס השפיל את המציאות
המעצר האלים של שושקה אנגלמאיר הוא רגע נדיר שבו האמנות נאבקת במציאות בקרב פנים אל פנים. לא רק שאין למציאות שום סיכוי לצאת מקרב כזה בחתיכה אחת, עצם הניסיון לדכא את המחאה הוא זה שטוען אותה באנרגיות
אם רוצים אפשר לצקצק. זה די נחמד בסך הכל. יש לזה סאונד וגרוב. צקצקצק. אפשר גם לצקצק במגוון קולות ודעות. צקצקצק. המעצר המביש של שושקה אנגלמאיר, דמות קומיקס שהפכה למייצג מחאה של איש אחד, הוא הזדמנות פז לצקצק על חופש הביטוי, על האלימות החולנית ועל כוחות הדיכוי שמופעלים נגד המחאה, על הטמטום והבורות של שוטרי מחוז ירושלים. אפשר לצקצק גם מנגד על הדמות הוולגרית-גרוטסקית, על הדראג השנוי במחלוקת, על המיזוגיניה שיש המאשימים בה את יוצר הדמות. ואם רוצים ממש, אפשר לצקצק את הצקצוק חסר התועלת ביותר בהיסטוריה נגד המשטרה וקביעתה המופתית בטמטומה שמדובר ב"הטרדה מינית של הציבור", סעיף שאינו קיים בספר החוקים ושם ללעג את המאבק נגד הטרדות מיניות. צקצקו בכל הכוח.
לא משנה אם שושקה נעצרה בשל הדימיון המסוים לשרה נתניהו – שמעיד בעיקר על המדמיינים – או בגלל חליפת העירום המתריסה שאיימה על שמרנותם של המג"בניקים, נסיבות מעצרה הן למעשה הוכחת הקונספט (והעוצמה) של האקט האמנותי-מחאתי שהיא מביאה איתה אל העולם
אבל האמת היא שמעצרה של שושקה אנגלמאיר הוא ניצחון גדול של מחאת התרבות: דמות קומיקס שמטילה את חיתתה על המשטר ועל שלוחיו, יצירה תרבותית שמוציאה מאיזון את כוחות הדיכוי וחושפת את האידיוקרטיה שמפעילה אותם, מעשה אמנותי שמצליח להתערב במציאות ולהביס אותה, להגחיך אותה ולהשפיל אותה. העובדה שבתחנת המעצר התעקשו השוטרים להפשיט את זאב אנגלמאיר מדמותו ולערוך עליו חיפוש בעירום נועדה להשפיל אותו, אבל לאמנות יש את הכוח להתהפך על נמעניה וכשאנגלמאיר מספר הבוקר לקרן נויבך כיצד טענו באוזניו השוטרים שהפשטתו ובדיקתו האינטימית הם חלק מפרוצדורת המעצר, הבושה וההשפלה כולה של משטרת ישראל והיא חושפת את הבורות שלה, את מנגנוני הדיכוי שלה, ואת המפעילים שלה.
שושקה היא כמובן דמות מוכרת בהפגנות בשנתיים-שלוש האחרונות, גם בבלפור היא כבר הופיעה מספר פעמים במלוא טווסיותה, כך שהמעצר שלה הוא כל דבר פרט לרנדומלי. לא משנה אם נעצרה בשל הדימיון המסוים לשרה נתניהו – שמעיד בעיקר על המדמיינים – או בגלל חליפת העירום המתריסה שאיימה על שמרנותם של המג"בניקים או בגלל ההילה הלהט"בקית שזוהרת סביבה, נסיבות מעצרה הן למעשה הוכחת הקונספט (והעוצמה) של האקט האמנותי-מחאתי שהיא מביאה איתה אל העולם. זהו רגע נדיר שבו האמנות נאבקת במציאות בקרב פנים אל פנים, וכמובן שבקרב כזה אין למציאות שום סיכוי.
והנה מה שפרץ היצירתיות הצבעוני ששוטף את מחאת בלפור עושה: הוא מוציא את השלטון ואת התקשורת המסורה לו משיווי משקלם. שוב ושוב הם נופלים שדודים לרגלי הקריאטיביות ומוצעים עצמם מגיבים להתרחשות במקום לעצב אותה כהרגלם. גם המסורים שבשופרות השלטון עוצרים רגע מבולבלים, שואלים לפתע שאלות בין צקצוק לגינוי, מסתבכים בניסיונותיהם להגן על המשטר ועל סוכני הדיכוי שלו. כל מעצר כזה מספק למחאה את האייקונים שחסרים לה באין הנהגה וטוען אותה בגלים של אנרגיה מתחדשת, דלק שמאפשר לה להמשיך בנחישות עיקשת כבר כמעט שלושה חודשים. כל כוח שמופעל נגד המחאה – תקשורתי, משטרתי, ספינולוגי – רק מזין ומעצים אותה וחוזר אל מפעיליו כמו בומרנג.
אפשר רק לבקש מהמשטרה ומדוברי השלטון: תמשיכו. תעצרו באלימות אנשים בגלל תחפושות, בגלל שלטים, בגלל שירים. תשברו מיצגים ומיצבים, תחרימו תופים וחצוצרות, תדחפו נשים מבוגרות וגברים מקשישים, תפיצו שקרים מטונפים ועלובים על המוחים, על כוונותיהם ועל המסרים שלהם. תגידו שהמפגינים חייזרים, אנרכיסטים, שמאלנים, סוטים ובקושי רבע מנדט. פשוט תמשיכו. אתם תענו את המחאה והיא תרבה ותפרוץ. רק תנסו לעצור אותנו ותגלו שזה לא משנה אם אתם עוצרים אותנו או לא עוצרים אותנו. בשני המקרים אתם מפסידים.