9 הרגעים הכי מצחיקים משנות התשעים שראינו על מסכים, נשבעים

"משפחת סימפסון": הלוואין שמח!

לבחור את הקטע הכי מצחיק של משפחת סימפסון בשנות התשעים, התקופה בה התכנית הייתה בשיאה, זו משימה בלתי אפשרית. האם לבחור את המוות של פוצ'י באיצ'י וסקראצ'י? משהו מהפרק על הביטלס? אולי את סצנת ההמבורגרים המאודים שהפכה למם? אין מנוס, אאלץ לבחור בקטע מפרק ההלוואין החמישי של הסדרה, מ-1994. בפרק הזה יש פרודייה קלאסית על הניצוץ, את קולו של ג'יימס ארל ג'ונס בוקע מפיה של מגי ומספר מציאויות אלטרנטיביות, אבל הרגע האהוב עליי מגיע דווקא בסוף הפרק, ברגע שבארט מתעורר מסיוט ונראה שהכול חוזר לשגרה. הכול, חוץ מהגז הזה שהופך אנשים שבאים במגע איתו מהבפנים, כלפי החוצה. כך הפרק מסתיים כשכול המשפחה שרה ביחד שיר סיום, בתור מפלצות עור מגעילות.

"אוסטין פאוורס": אני עדיין חי!

יה בייבי! פארודיית סרטי המרגלים של מייק מיירס אולי זכורה כיום לא מעט בזכות הקאץ'-פרייזים הרבים שלה, אבל יש בה הרבה קטעים מצחיקים. מעבר לאוסטין עצמו כדמות, שמספק כמה וכמה רגעי צחוק בסרט, הסצנה הקורעת ביותר לדעתי היא דווקא אחת בכיכובו של האויב המושבע, ד"ר איבל. בסצנה הזו, בפרודיה הכי מובהקת על סרטי ג'יימס בונד, ד"ר איבל נוזף באחד העוזרים שלו מוסטפה (בכיכבו של אז-שחקן-SNL, וויל פרל) ומחליט להעניש אותו עם כיסא ממולכד שאמור להפיל אותו אל מותו. רק שזה לא בדיוק עובד כמתוכנן ומוסטפה נשאר בחיים, ממשיך וגם ממשיך לצעוק אוף-סקרין בזמן שד"ר איבל רק מחכה שימות. הסצנה הזאת מוכיחה שלפעמים לא לראות משהו קורה יכול להיות יותר מצחיק מלראות אותו קורה. 

"סיינפלד": שוקולית

כמו שכל אדם חכם יודע, ג'ורג' קוסטנזה הוא החלק הכי מצחיק בסיינפלד. כן ג'וליה לואי דרייפוס היא שחקנית מעולה, מייקל ריצ'ארדס הוא שחקן פיזי אדיר וג'רי… טוב, יש לו קול מצחיק, נקסט. אבל ג'ורג' קוסטנזה, שהדמות שמבוססת על היוצר לארי דייוויד ומגולמת בצורה מושלמת על ידי ג'ייסון אלכנסדר, הוא הדבר הכי מצחיק בסיינפלד. הוא נואם (בטעות) בעצרת של נאצים, מציל לוויתן, הופך לסגול ורוב הזמן עצבני ומתוסכל. אך הרגע הכי טוב שלו מגיע לקראת סוף הסדרה. בגלל השתלשלות אירועים סיינפלדית רגילה, סיכום שג'ורג' צריך להקריא בעבודתו – העוסק בניהול סיכונים – מוחלף בדף בדיחות שג'רי כתב על "Ovaltine", הגרסה האמריקאית לשוקולית. הרגע בו ג'ורג' מבין את הטעות בעודו מקריא את הנאום מול הבוסים, היא תצוגת משחק מדהימה ומעודנת של אלכסנדר.

"ביג לבובסקי": החקירה

צריך גם קצת איכות, לא? ומה יותר איכותי מסרט הקאלט של האחים כהן, היהודים האינטלקטואלים שיודעים לעשות סרטים שהם גם מצחיקים וגם חכמים? לא, אני באמת שואל. הרבה דובר על הדמויות האייקוניות, העלילה המסתעפת והבימוי המוקפד, אבל מה שמעניין אותי הוא שזה מצחיק. ואני חושב שאין רגע יותר מצחיק מאשר הסצנה בה ה״דוד״ (ג׳ף ברידג׳ס) וחברו וולטר (ג׳ון גודמן) מתעמתים עם הנער שגנב ל״דוד״ את המכונית, ואת הכסף שהיה בה. הסצנה נגמרת כמובן בהריסת המכונית הלא נכונה, אבל גם לפני כן, הרגע בו וולטר מתעקש לגרום לנער להודות שאלה שיעורי הבית שלו שנמצאו במכונית, בזמן שה״דוד״ נהיה יותר ויותר מתוסכל משיטות החקירה שלו, היא רגע השיא. 

"סאטרדיי נייט לייב": המוות של ג'רלד פורד

תכנית המערכונים המיתולוגית הגיעה לתור הזהב השני שלה במהלך שנות התשעים עם כוכבים כמו מייק מאיירס, אדם סנדלר, כריס פארלי, דייוויד ספייד וכריס רוק, לצד דמויות ופינות אהובות כמו ״עולמו של וויין״, ״סלבריטי ג׳פורדי״ ומאט פולי, דובר המוטיבציה של פארלי. אז כמובן שהמערכון האחד שאני אבחר בו הוא בכלל של דיינה קארווי בתור עיתונאי שאף אף אחד בישראל לא מכיר שעוסק במוות התיאורטי של נשיא שאף אחד לא זוכר. אוקי, זה לא נשמע מבטיח, אבל המערכון הזה – שנכתב במקור בשביל תכנית המערכונים הכושלת של קארווי – הוא כנראה המערכון הכי מצחיק של התכנית בעשור המדובר. הבסיס למערכון הוא כזה: קארווי, בתור טום ברוקו, צריך להקליט את חבצלת (הודעת מוות מוכנת מראש) על הנשיא לשעבר ג׳רלד פורד, למקרה שהוא ימות בזמן שהמגיש בחופשה. לאט לאט נסיבות המוות נהיות מגוחכות יותר ויותר, וברור עד כמה המערכון הזה היה לרגע הגדול של קארבי בתכנית – בעודו מחזיק לבדו מערכון מושלם. 

"עבודה מלוכלכת": דגים

בשנה האחרונה עולם הקומדיה איבד שני קומיקאים מעולים, נורם מקדולנלד ובוב סאגט, שגם יצרו ביחד סרט יחיד ב-1998. הסרט, שמקדונלד כתב וכיכב בעוד שסאגט ביים, הוא "עבודה מלוכלכת", קומדיה בסגנון סרטי אדם סנדלר על שני חברי ילדות שמקימים עסק לנקמות. יש בסרט הרבה בדיחות טיפשיות, כפי שניתן לצפות, אבל גם כמה רגעים ממש חכמים בהם מקדונלד משחק על ציפיות הצופים בדרכים מעניינות. הרגע הכי טוב בסרט מגיע כשנורם וחברו מחביאים דגים מסריחים בבית של סוחר סמים, והעניינים קצת מסתבכים.

"Mr. Show": האודישן

״מיסטר שואו״ היתה תכנית נונסנס וסאטירה ביזארית של HBO בכיכובם של בוב אודנקירק ודייוויד קרוס, או אם תרצו, סול גודמן וטוביאס פונקה העתידיים. אודנקירק בדרך כלל היה ההיילייט של התכנית, אבל במערכון הטוב ביותר שלה דווקא קרוס מככב (עם תפקידי משנה של כותב ״ריק ומורטי״ העתידי דינו סטמטופולוס). במערכון קרוס מגלם שחקן שמבקש לעשות באודישן מונולוג ממחזה בשם ״האודישן״, והעניינים נהיים מאוד מבלבלים. מבלי לספיילר, רק אגיד שהמערכון הוא קורס בזק מעולה לכתיבת מערכון סביב בדיחה אחת פשוטה. 

"קונאן": רגליים חסינות לכדורים

הניינטיז היה גם העשור בו רשת NBC נתנה לג'ינג'י ענקי וגמלוני תכנית לייט-נייט משלו, ועולם הקומדיה לעולם לא היה אותו דבר. ככל מנחי הטו-שואוז, קונאן או'בריאן ראיין סלבס וקומיקאים רבים וסיפר המון בדיחות אקטואליה, אבל החלק האהוב עליי תמיד היה הנטיה שלו למערכונים משונים עם דמויות מוזרות. באולי הרגע הכי נונסנסי ומצחיק בתכנית היה הופעתו של הבחור עם הרגליים חסינות הכדורים. הבחור, בגילומו של כותב התכנית בריאן מק'קלן, מבצע על הבמה שיר על הרגליים המיוחדות שלו עד שאיש מסתורי יורה בו בלב. אם זה לא מספיק דבילי ומצחיק, קונאן החזיר את הדמות הזאת שוב… רק כדי שאותו דבר בדיוק יקרה. ואם אותו דבר קורה כמה פעמים וזה עדיין לא מצחיק, אז אני לא יודע מה כן מצחיק! אמרתי, אז אני לא יודע מה כן מצחיק!

"אייס ונטורה: בלש פראי": הקרנף

אוקי, ומה עם ג'ים קארי? בסדר, אני לא אעמיד פנים שאני איזה סנוב של קומדיה. גם אני יכול להודות בפה מלא – הסצנה ב"אייס ונטורה: בלש פראי", סרט ההמשך ללהיט "אייס ונטורה: בלש בצחוק", בה אייס יוצא מתחת של קרנף מול משפחת תיירים המומה היא מאוד מצחיקה. ג'ים קארי הוא אחד הקומיקאים הפיזיים הגדולים שאי פעם היו, וכאן הוא ממחיש את זה עם כל שריר בגופו הרזה ופרצופו הגמיש. לפעמים אפשר לכתוב דיאלוגים חכמים, ליצור דמויות מקוריות, להשקיע בקומדיה חכמה. ולפעמים אפשר פשוט לצאת מחור תחת של קרנף.