זה המצעד הלסבי-ביסי-טרנסי הראשון של תל אביב. בואו בנות

אירוע היסטורי, מפה שנראית כמו הזמנה לקווסט, וארבע נשים גאות שהרימו את הכל: ה-Dyke March הלסבי-ביסי-טרנסי יוצא לדרך לראשונה בישראל ושתיים מהמובילות שלו ישבו איתי לשיחה על גאווה, נראות, למה הן לא מוצאות את עצמן במצעד התל אביבי והכי חשוב – איך מרימות עוצמה נשית על כל הטווח הגאה. כי אחרי עשורים בברלין, ניו יורק ולונדון, ואחרי 20 שנות מצעד תל אביבי אולי אפשר להתווכח על האופן בו הוא מתנהל (ואנחנו, כמובן, גם מתווכחות) אבל אין עוררין על העובדה שיש בו נוכחות נשית מועטה מדי.

כך קרה שהחליטו שובל שדה, לירון שליש, אבישג טביב וספיר צבי להביא לתל אביב אירוע אחר לגמרי. ה-Dyke March הוא מצעד גאווה המוקדש כולו לספקטרום הנשי של הקהילה: לסביות, ביסיות, טרנסיות וכל מי שמזדהה כאישה. גם בני ברית על כל טווח המשיכה מוזמנים באהבה, אבל לשם שינוי הם לא המוקד. זה לא עניין פעוט: השיח הפנימי בקהילה על חלוקת המשאבים והנראות בין גברים סיסג'נדרים המעדיפים גברים לכל שאר – מתוח ונוכח מאי פעם.

"עד שהגעתי ל Dyke March בברלין לא הבנתי את המשמעות. אני מגיעה למצעדים באופן קבוע, ולא חשבתי שיהיה כזה הבדל", אומרת שובל שדה, בלשנית ואקטיביסטית תל אביבית בת 38. "רק כשהייתי שם הבנתי פתאום מה חסר לי במצעד התל אביבי – מפגן עוצמה של קהילת הנשים. נשים שלא תלויות בפוליטיקאים שינאמו או בחברות מסחריות, אלא מסתמכות אחת על השניה, מכירות אחת את השניה ופועלות בסולידריות אחת עם השניה באופן שיוצר עצמאות".

כל מי שמזדהה כאישה מוזמנת. לירן שליש (צילום: אריאל לישנסקי)

גם לירון שליש, דוברת ואשת תקשורת בת 35, תל אביבית לשעבר שנדחקה ל"עוטף תל אביב" עקב יוקר המחיה, חולקת תחושות דומות: "הלכתי למצעדים שונים בארץ וב-2019 הגעתי לראשונה למצעד בברלין, פעם ראשונה בחיי שהגעתי למצעד שכולו נשים, ברמקולים השיר של ה-L Word, התפוצץ לי המוח" (ואם יש לסביסיטרנסית אחת בשכבת הגיל המתאימה שלא תזדהה עם הרגש הזה, נשמח להכיר אותה ולשאול מעל עמודי אתר זה מה לעזאזל). "לפני במצעד הלכו זוג נשים מבוגרות, הייתי שם עם האקסית שלי וחשבתי 'הנה אנחנו עוד חמישים שנה' והלב שלי רקד. זאת הייתה חוויה מכוננת עבורי".

את החוויה המכוננת הזאת הן מביאות לתל אביב, עיר הבית של רובן ובמובנים רבים המקום הטבעי למצעד נשים גאות ראשון מסוגו בארץ. "חלום שלי שנגדל ובשנה הבאה יהיה Dyke March גם בירושלים, חיפה ובאר שבע", אומרת שדה, "אבל היה לנו הגיוני להביא את זה הביתה לתל אביב, הרי הסיבה שאני גרה בתל אביב מלכתחילה היא אותה סיבה מובנת מאליה שבגללה נשים רבות מהקהילה חיות כאן ואותה סיבה שאין מתאימה ממנה להזנקת המצעד"/

הרעיון לייבא את המצעד לארץ הגיע משדה, שכתבה פוסט בקבוצה קווירית בפייסבוק. שליש ראתה את הפוסט ונדלקה. "מיד כתבתי לה שאם היא רצינית אני בפנים", היא אומרת. קצת מאוחר יותר הצטרפו גם ספיר צבי, תושבת העיר בת 37, מפיקה מוכרת של ליינים נשיים כמו האילוז' והשופי, ואבישג טביב, תושבת באר שבע עם ניסיון רב בהפקות ענק ואירועי גאווה. את כל ההתארגנות הדרושה הן הרימו לבד לגמרי, עד שבאיזשהו שלב בהכנות נכנסה לתמונה הילה פאר, יו"ר האגודה למען הלהט"ב, והזרימה להן תקציב שאפשר להן מרווח נשימה.

מה שכן, התחרות על ההזמנה הטובה ביותר בשבוע הגאווה נסגרה הרגע. ההזמנה ל-Dyke March

אי אפשר לקיים שיחה כזאת בלי לדבר על יחסי הכוחות בקהילה. אז בואו נדבר על זה.
"כולנו סטודנטיות של מגדר באוניברסיטה של החיים ומכירות את מערכי הכח. עם אהבה גדולה לאחינו ההומואים יש לנו גם מודעות גדולה לזה שאנחנו שקופות", אומרת שליש. במצעד התל אביבי השנה תהיה משאית נשית אחת בלבד (אותה תוביל, שלא במפתיע, צבי). על נראות ביסית או טרנסית כמעט ואין מה להשחית מילים.

אם אנחנו כבר מדברות על הכללה, בואו נדבר על הבחירה לשמר את השם Dyke March – כלומר, לסביות.
"בעולם זה כבר דייק עם כוכבית", מספרת שליש, "המצעד בברלין צועד תחת ההגדרה FLINTA – הכוללת בעצם כל מי שאינה גבר (נשים, לסביות, אינטרסקסואליות, א בינאריות, טרנסג'נדר ואסקסואליות. כן, גם הם שכחו את הביסיות) ולמצעד מוזמנת כמובן כל מי שמזדהה כאישה".

"כשאת מרימה מצעד כזה את יודעת שזאת שנה ראשונה ויש עוד הרבה לאן להתפתח ולגדול", מוסיפה שדה, "הרי פעם ההגדרה של 'דייק' הייתה אישה שנמשכת לנשים, היום אנחנו מדברות על מה זה אישה בכלל. ההגדרה כל כך התרחבה והשתנתה. אם אני נמשכת גם לגברים אני כבר לא חלק מהקהילה? אם הוסללתי כאישה ואני לסבית ועברתי תהליך מגדרי לצאת מהארון כגבר טרנס אני כבר לא חלק מהקהילה? השאלות האלו מובילות להבנה שאי אפשר להישאר במקומות הצרים האלו. המטריה שלנו כוללת את כולן – חוץ מגברים סיס ונשים סטרייטיות. אלו הא.נשים שאני רוצה לצעוד איתן".

"היה חסר לי מפגן עוצמה של קהילת הנשים". שובל שדה (צילום: טופז שדה)

לא כיף לחשוב על זה אבל אי אפשר להתחמק מזה – בואו נדבר על המצב בישראל.
"אספר לך סיפור שממחיש את מה שאני חושבת״, אומרת שדה. "במהלך ההכנות למצעד דיברנו עם המארגנות בברלין והן שאלו אם יש לנו בארץ בעיות של שנאה לא.נשים טרנס. התשובה שלי הייתה שהקהילה הטרנסית ואנחנו בהחלט מתמודדות עם זה, אבל בעיקר אנחנו מתמודות עם בן גביר, כי הדאגה המיידית שלנו זה שלא יגיע מישהו מוסת עם נשק למצעד".

איך זה באמת להרים מצעד כזה ולהתמודד עם חששות כאלו?
"לא ישנו חמישה חודשים", צוחקת שלוש. שדה מוסיפה כי הכל כמובן מתואם עם המשטרה לרמות הגבוהות ביותר.

מה החזון למצעד? מה תרצו שיקרה בעקבותיו אם בכלל, או שמבחינתכן – עצם קיומו זאת המהות?
"אפשר להיאבק עד מחר על זכויות חוקיות", מסבירה שדה, "אבל מאבק שמתמקד רק בחקיקה הוא בעייתי, כי גם אם השגנו את כל מה שרצינו, מחר מתחלפת הממשלה וזה יכול להשתנות. לכן המאבק על השיח הוא קריטי. לגרום לאנשים לראות אותנו. ובשיח אנחנו לא כל כך קיימות. המטרה הברורה שלנו היא להגביר נראות וגם לייצר אלטרנטיבה למצעד התל אביבי שמעניקה מקום לטווח הקווירי שלא בא לידי ביטוי כמעט בכלל בחיי היום יום של העיר. המצעד נטול פינק ווש, לא מחובר לרשויות וכל אישה מהקהילה יכולה לצעוד בו ולדעת שיש לה נראות ולא משתמשים בה ומנצלים אותה כדי להוציא את ישראל לעולם כמי שיש בה זכויות אדם ואישה, שלא באמת קיימות בה".