מרב מיכאלי הבינה שכבר לא יסלחו לה. אבל צריך לסלוח לה
הזעם הציבורי על מי שהייתה התקווה התל אביבית הגדולה של מפלגת העבודה לא השאיר לה ברירה, והנה מרב מיכאלי גם לקחה אחריות על השגיאה הפוליטית האחת שחיסלה לה את הקריירה. אבל בפרישתה היא נותנת למחנה כולו הזדמנות להתקדם. הזדמנויות כאלה לא יהיו עוד הרבה
הבדיחה העצובה על מה שנותר ממחנה השמאל הישראלי היא שברגע שבו מחליטים בוחריו על מנהיג חדש, הם למעשה מדיחים אותו בפועל מהחיים הפוליטיים בהשהיית גזר דין של שנה-שנתיים. מרב מיכאלי לא נמלטה מגורלם של מרבית קודמיה ב-30 השנים האחרונות, והודיעה היום על פרישתה לקול מצהלות הקהל והתקשורת. היא הבינה באיחור של שנה שלא יסלחו לה על התוצאות העגומות של בחירות 2022, וההמונים ברשתות החברתיות שדורשים ממנה להתפטר כבר שנה פלטו אנחה קולקטיבית שהיה בה שילוב של רווחה, טינה ושמחה לאיד. זה היה קצת מצחיק והרבה מגעיל, כרגיל.
הכעס העצום על מיכאלי ועומק האכזבה, בעיקר סביב סירובה העיקש להתאחד לרשימה משותפת עם מרצ בבחירות האחרונות, נובע כמובן לא מעט מתוצאותיו העגומות של ההימור הזה. תחושת האסון בבוקר שאחרי הבחירות, ובעיקר בלילה שבו הוציא יריב לוין לדרך את ההפיכה המשטרית, מזכירה בעוצמתה את זו שאחרי תבוסת שמעון פרס מול נתניהו אחרי רצח רבין. התחושה הזאת הייתה חייבת למצוא את הנאשם מספר 1 שלה. מיכאלי הייתה כתובת נוחה מאוד ולא בהכרח בלתי מדויקת לכל הזעם.
האמת היא, כמובן, שאיש אינו יודע בוודאות כיצד היו מתגלגלים העניינים אילו היו העבודה ומרצ מנהלות קמפיין משותף בראשות מרב מיכאלי, זהבה גלאון ויאיר גולן (שמניותיו היו אז בשפל), ולא מן הנמנע שהתבוסה הייתה נותרת בעינה ואולי אף היו מסיימים מתחת לאחוז החסימה יחדיו. מצד שני, הכעס על מיכאלי לא היה רק רטרואקטיבי, הוא היה שם גם בזמן אמת בשבועות שהובילו אל הקלפי, ונולד בעיקר מתוך היהירות והזחיחות שבהן הדפה את יוזמות האיחוד. הכל נכון. ואת הכל צריך לשחרר עכשיו.
נגיד את זה ברור: זה הזמן לסלוח למרב מיכאלי. לא רק כי היא לקחה אחריות ועשתה את הדבר המתבקש (גם אם חושבים שעשתה זאת באיחור), אלא כי הדרך היחידה שבה נצליח לזחול אל מחוץ להריסות עוברת דרך ההבנה שרסיסי השמאל אינם יכולים להמשיך כך, עם הפנקסנות והעסקנות והסכינים בגב, עם ויכוחי הסרק המתישים על כל מיקרו-הבדל במדיניות ובאידיאולוגיה, עם פסטיבלי ההלקאה העצמית והדרישה לחשבון נפש, עם היוהרה והזחיחות של המנהיגים-הכה-זמניים. פרישתה של מרב מיכאלי היא הזדמנות להתקדם. הזדמנויות כאלה לא יהיו הרבה.
צריך להתייחס למה שקרה בעשור האחרון למרב מיכאלי כמקרה מבחן למחנה: היא נכנסה לרשימת מפלגת העבודה במקום החמישי בפריימריז של 2013, התקווה התל אביבית המגניבה הגדולה, היישר ממסכי הטלוויזיה שהפכו אותה לפנים מוכרות בכל בית מתחילת שנות התשעים, ועד לכיבוש המהיר למדי של ראשות המפלגה ב-2021. לאורך כל הדרך הייתה מיכאלי מוערכת מאוד, גם על ידי יריביה הפוליטים, אבל היא נפלטה לבסוף מהמערכת הפוליטית באותה תאוצה שבה נכנסה אליה. זה לא אמור לעבוד ככה.
חוץ מהחלטה אחת שגויה שעלתה לה בקריירה הפוליטית שלה, מיכאלי הייתה גם פרלמנטרית טובה ונבחרת ציבור ראויה ולפרקים פורצת דרך. אם מצליחים להרים רגע את הראש מהתנהלותה בשנה האחרונה ולסכם עשור בפרונט של מחנה השמאל, פרישתה צריכה לעורר בעיקר צער. היא מצטרפת לקבוצה הולכת וגדלה של אנשים טובים שבאו לעבוד – ובעיקר נשים טובות – שנמחקו מהזירה תוך זמן קצר על אף כישוריהם הגבוהים. זה לא רק בגלל שהן נשים, אלא כי קבוצת ה"אנשים טובים שבו לעבוד" מאבדת את דרכה במדמנת הכנסת מהר מאוד. זאת בעיה גדולה וחשובה בהרבה ממרב מיכאלי אחת. זה אחד מהדברים שחייבים להשתנות כאן אחרי השבעה באוקטובר. תוסיפו לרשימה.