חליל, חלל: מסע מופרע בעקבות שני אנשים, שם אחד וגורל טרגי

הבובות שמרב קמל וחליל בלבין תפרו זה לזה בבצלאל הפכו אותם ליקירי הסצנה. עכשיו, בעקבות שתי התאבדויות, הם חוקרים את השם חליל. התוצאה שופעת דמיון מופרע

מרב קמל וחליל בלבין ׁ(צילום: דין אהרוני רולנד)
מרב קמל וחליל בלבין ׁ(צילום: דין אהרוני רולנד)
1 ביולי 2018

זה סיפור על אהבה, אמנות ובובות, לא בהכרח בסדר הזה. מרב קמל וחליל בלבין הכירו במסדרונות המחלקה לאמנות בבצלאל והפכו לזוג לפני שש שנים. "היינו נשארים עד מאוחר בסטודיו שלי ומחברים חומרים. התחלנו לתפור בובות במתנה זה לזה", מספרת קמל. מטרת הבובות האלו, שהתפתחו והתעצבו כגוף עבודה משותף, הייתה בכלל לעשות קצת כסף ביריד אומנות ביפו, אבל בסופו של דבר הן הפכו את השניים לאמנים הכי מדוברים לאחרונה.

"שנינו תפרנו עוד לפני בצלאל. סבא שלי היה מחייט, ואני התחלתי לתפור בזכות צה"ל", אומר בלבין. "הייתי כל כך נואש לברוח מבסיס בחברון עד שהמצאתי סיפור שלם על צואה עם דם וסלמונלה. הרופא שלח אותי מיד לאשפוז בהדסה, שם הוחדרו לי אינפוזיה ואצבע לתחת, אבל זה היה שווה את זה משום שקיבלתי שלושה שבועות גימ"לים שבהם לקחתי חוט ומחט ותפרתי בובה של דוקטור עם חלוק ודם על האצבעות. זאת הבובה שאיתה התקבלתי לבצלאל".

עוד כתבות מעניינות:
איך נראה הרחוב כשמכניסים אותו למוזיאון?
הריאליזם שוב באופנה – ויש מי שלוקח אותו צעד קדימה
פסטיבל מקודשת: האירועים שאסור לפספס

שניהם בני 30. היא ילידת תל אביב והוא מקיבוץ צובה. אחרי שסיימו את הלימודים (היא ב־2012, הוא שנתיים לאחר מכן), פנו לגלריה עינגע עם בובות הטקסטיל המקאבריות והמוטרפות שלהם ומשם הדרך להצלחה הייתה קצרה. בשלוש השנים האחרונות הם מציגים כזוג תערוכה מופתית אחת אחרי השנייה, גרסה מקומית של מרינה אברמוביץ' ואוליי (מינוס הפרידה המתוקשרת).

בתערוכה החדשה במוזיאון הרצליה – "שם עצם", הראשונה שלהם במוזיאון, יצרו השניים מיצב תלוי מקום, מורבידי, חרדתי ושופע דמיון מופרע חמוץ־מתוק כמו תמיד, עם סדרת ציורים, צילום וסאונד. הטריגר לתערוכה, הם מספרים, הוא צירוף מקרים טרגי שנקשר בשם חליל – שם נדיר בקרב יהודים: ב־2010 התאבדו שני אנשים בשם זה בהפרש של יומיים, והשניים יצאו לראיין את הוריהם. קולו של אחד מהם, איתי, אביו של השחקן והמוזיקאי חליל אלוהב, נשמע בתערוכה ומסביר כיצד שמו של אדם מנתב את חייו.

התערוכה החדשה משליכה אותנו ל"פנחס" שלהם שהוצגה בגלריה הקיבוץ ב־2015. גם כאן השניים מייצרים סביב בן משפחתו של בלבין מיתולוגיה חצי מומצאת דרך סדרת ציורים אינטנסיבית מלאת הומור שחור. ב"פנחס" זה היה דודו שישב 35 שנים בכלא בארצות הברית, ובתערוכה הנוכחית זה אביו, שמופיע תלוי הפוך כאילו עומד למשפט בשם כל החלילים.

עבודה של מרב קמל וחליל בלבין ׁ(צילום: דין אהרוני רולנד)
עבודה של מרב קמל וחליל בלבין ׁ(צילום: דין אהרוני רולנד)

התערוכה נעה אסוציאטיבית בין עיסוק אובססיבי בשם חליל להשתעשעות בשורש ח־ל־ל (חלל תצוגה, כלי הנגינה חליל, חילול קודש) ומופרדת לשני חדרים – אחד מואר באור חם ואחד מואר באור פלורוסנטי קפוא. לדברי קמל, "הפער הזה, בין מה שרואים למה שמרגישים, מרכזי בתערוכה. אי ההלימה. כמו בין השם הערבי חליל לפולני הזה, וכמו בין כל איש עם שם ובין כל מה שהוא. חוויית הריק בין מילה לדבר עצמו".

גומר מהר

כמו ב"פנחס", גם הפעם חלל התצוגה שטוף באור דרמטי ומחניק, הפעם בצהוב. גם מאחורי הבחירה הזאת יש סיפור. "כשהייתי קטנה הייתי בבר מצווה של קרוב משפחה בבית כנסת ובכניסה לשירותים ראיתי שלט 'נקבים נקבים חלולים חלולים'", מספרת קמל. "אני זוכרת שנכנסתי לשירותים – הקירות, הרצפה והתקרה היו מכוסים כמו וזלין מבריק וצהוב. הייתי מוקפת בריח של שתן ואקונומיקה ולפני שהספקתי להגיע לתא החלקתי והתרסקתי על הגב. אני זוכרת את החלונות הקטנים של חדר השירותים והאור החם שבקע מהם, המבנה כגוף מנוקב. הטקסט נצרב לי חזק בחזרה אל הגוף עם הסלטה הזאת. המיצב כולו מושפע מחדר השירותים הצהוב הזה".

העבודות של מרב קמל וחליל בלבין ׁ(צילום: דין אהרוני רולנד)
העבודות של מרב קמל וחליל בלבין ׁ(צילום: דין אהרוני רולנד)

זאת תערוכה אסוציאטיבית וכל אחד מביא אליה את המטען שלו. אמנות היא דבר אינדיבידואלי מאוד. איך היצירה בזוג עובדת בשבילכם?
בלבין: "אנחנו משלימים זה את זה. לפעמים יש תחושה שהפוטנציאל שלך כיוצר הוא קטן מאוד ביחס לפנטזיה שלך את עצמך. העבודה המשותפת מאפשרת לגבול להתרחב מעט ולנוע לאזורים שבאופן טבעי לבד לא היית הולך אליהם".

קמל: "הביחד מאפשר ריבוי זהותי גמיש. יש רגעים בעבודה המשותפת שאנחנו מצליחים לרגע לצאת כל אחד מהאגו שלו ולהקשיב לאגו של העבודה עצמה. אז נוצרת ישות אנדרוגינית מתעתעת".

בלבין: "בהרבה מובנים זה הרבה יותר קל וגם התוצר הגולמי לאדם גדל כך שאפשר לעשות תערוכות מרובות עבודות בזמן קצר. אנחנו עובדים על כל תערוכה חודש וחצי־חודשיים".

ולפעמים אתם עובדים גם בנפרד, למרב הייתה תערוכת יחיד לפני שנתיים.
בלבין: "גם העבודה המשותפת נעשית ברובה בנפרד. אנשים אוהבים לדמיין את העבודה המשותפת כמו זוג שיושב מעל דף אחד, מצייר יחד ושותה מיץ. אבל למעשה יש DNA לעבודה אחרי שאנחנו מחליטים על כיוון של חומר, עקרונות עבודה, קונספט וכו' ואז כל אחד יכול ללכת לבנות את העולם שלו, ובסוף הכל מותך יחד ומטשטש את ההבדלים".

קמל: "הרבה פעמים שאלו אם חליל חושב על הרעיונות ואני מבצעת, בעיקר עם הבובות. אבל גם לי יש מוח וגם לחליל יש ידיים. אין בינינו חלוקת תפקידים במובן הזה, אבל בהחלט לכל אחד מאיתנו יש אופי ועקרונות עבודה שונים מאוד. אני למשל לא עובדת עם סקיצות או מקורות השראה ישירים כמעט אף פעם". בלבין: "אני מאוד טוב בפרטים קטנים ואני גומר מהר".

← מרב קמל וחליל בלבין – "שם עצם", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הבנים 4 הרצליה, עד 17.11