מריה מגדלנה

למסע הקולינרי הזה יצאנו ארבעה, ואף שהנציג הטלפוני ממסעדת מגלדנה, מסעדת השף הערבית של השף יוסוף חנא, אמר שחשוב שנזמין, הגענו לחלל עצום השוכן בצומת מגדל, שהיה ברובו ריק מאדם. המקום נראה כמו במה של הצגה על בית המלוכה הירדני. מעוצב בהדר, עם עשרות שולחנות הממתינים לאורחים שיגיעו, ונברשות שחורות ולבנות משתלשלות מן התקרה. חדר VIP בעל קירות שקופים מנצנץ שנמצא בכניסה למקום, ובמרכזו שולחן רחב ידיים נראה כאילו נערך לקראת כניסת המלך ופמלייתו. בני הפמליה שלי סקרו את חדר ה־VIP, סקרו אותי – והתקדמו במהירות לעבר מחלקת התיירים.

כמו בכל היציאות הקודמות שלנו מתל אביב, גם לזו קדמה אקספוזיציה מגרה. כולם מדברים, מעלים תמונות, מעלים גירה, מעלים הילוך, אבל כמעט כמו תמיד, גם הפעם הבילד אפ מוגזם. מגדלנה היא מקום ראוי בהחלט אם במקרה עברתם באזור, אבל להצפין שעתיים ברכב צפוף במיוחד לכבודה? אנחנו עוד לא שם.

הארוחה נפתחה במנת הלחם של הבית – סוג של לחמנייה חמימה המזכירה בצק של סופגנייה. אחריה הגיעו לשולחן דגימות רבות של פתיחים, שהטובים שבהם היו עלי הגפן הממולאים. אלה הכילו מלית דחוסה בדיוק במידה הנכונה של אורז עם מעט עגבניות, וקרם סלק נהדר עם מעט יוגורט שהאיר אותה באור יקרות. ראויה לשבח גם הכמות הנדיבה של העלים, שביחס למחירם ובניגוד בולט לנוהג התל אביבי הקמצני הוגשו בשפע.

אולי שלא במפתיע, הצד הפחות משמח של הארוחה היה דווקא המנות שלהן ציפינו וחיכינו. השישברק – כופתאות בצק במילוי בשר טלה, היו אמורות להיות גולת הכותרת של הערב, אבל לצערי הגרסה של חנא מזכירה יותר מרק יוגורט. רוטב צהוב וחמוץ עד מאוד כיסה את הכיסונים הקטנטנים, שאף שהוכנו בדייקנות במלאכת יד עדינה, טבעו תחת הנהר הצהוב עד ששכחנו כי הם עשויים בשר. יש גרסאות לבנוניות נפלאות של שישברק הצפות בתוך מרק של בשר וחומוס, אבל יש לי סיבות להאמין שבמקרה הנ"ל לא זו הייתה כוונת המשורר.

גם מנת הדגל של המטבח הערבי הגלילי – העכוב – או בשמו העברי "ערכובית הגלגל", פספסה את ייעודה. אף שאין בכך צורך של ממש, במגדלנה הוסיפו לה בשר טלה קצוץ וכמות נדיבה עד מאוד של כורכום, ואלה העלימו לצערנו לחלוטין את טעמו הטבעי של הקוץ הנפלא הזה. חתיכות הבשר שבמנה לא נצרבו כראוי וסבלו ממרקם של בשר חלוט, אשר נעדר את טעם הצלייה המתבקשת מנתח שמנמן של טלה.

מנת הקובה הצמחוני דווקא הצליחה להפתיע ולהתעלות מעל חברותיה, הודות למלית חומוס וחלומי שטוגנו בצורה מעוררת כבוד, וחבל רק שסלט העשבים שהוגש עם הקציצה המטוגנת הומלח בצורה מוגזמת. בכלל, מגדלנה קצת סובלת מחוסר איזון בתיבולי המנות: מוח הטלה המטוגן הותקן בצורה ראויה, אך סבל גם הוא מרוטב לימון דומיננטי יתר על המידה שהעלים לחלוטין את אפקט המוח. בטעימה עיוורת הייתי יכול לשכנע כל אחד שמתחת לרוטב מסתתר לו דג חסר שכל.

אולי היינו צריכים לסיים שם, מכיוון שאת מנת תבשיל הדייגים לא הבנו כלל: היא הכילה דגי מושט עייפים, חסרי טעם, שהזכירו יותר גרסה מודרנית לקינוח הודות לכמויות הקינמון המוגזמות שעיטרו אותה. הסו שף שאל אותי אם יכול להיות שאני לא אוהב דג עם קינמון. ובכן, יכול מאוד להיות.

היו כמה רגעים יפים בביקורנו במגדלנה. הדרך הייתה מעניינת, הנוף הנשקף מהגזוזטרה שובה את העין ומריה המלצרית שבתה את הלב, עד כדי כך שאחד מעמיתיי חזר למקום עוד פעמיים רק כדי לפגוש בה שוב. אפילו קינוח הגבינה המקורי חאלוואת אלגיבן ("גבינה יפה"), שאת המתכון שלה הביא חנא ממסעדת Fakhr el-Din הירדנית, הצליח לרגש. אבל אם חייבים לנקוב במנה אחת שבגללה כל הנסיעה הזאת שווה, הרי היא הקפה. הקפה של מגדלנה נפלא, והוזמן שוב ושוב בכל אחד משלבי הארוחה.

סיימנו את הארוחה עם כנאפה מתוקה מדי ויצאנו לדרך בתחושה חמצמצה. פעם נוספת פיתחנו ציפיות רומנטיות, פעם נוספת עשינו את הדרך הארוכה ופעם נוספת גילינו שהכי טוב בבית. אבל באמת, הקפה היה מצוין.

המדד:

איכות האוכל – 6

עיצוב ואווירה – 6

שירות – 7

תמורה לכסף – 7

סך הכל: 7

חשבון בבקשה:

לחם הבית – 16 ש"ח

עלי גפן ממולאים – 42 ש"ח

שישברק – 48 ש"ח

מוח טלה – 52 ש"ח

מחבת עכוב – 55 ש"ח

קובה צמחוני – 45 ש"ח

תבשיל דייגים – 105 ש"ח

חלאוות אלגיבן – 42 ש"ח

כנאפה בסירופ דבש – 42 ש"ח

כוסית ערק – 25 ש"ח

כוס יין לבן הבית – 35 ש"ח

סטלה – 25 ש"ח

2 אספרסו – 24 ש"ח

4 קפה עם הל – 36 ש"ח

סה"כ – 592 ש"ח

למסעדת מגדלנה