הספין-אוף של "פה גדול" מנסה לפנות למבוגרים, אבל מאבד כיוון

הביקורת פורסמה במקור באתר החדש שלנו, "הספוילר" – תראו תראו

האלגוריתם של נטפליקס לא נח לרגע. גם כשהתותחים רועמים, גם כשהעולם קופא מלכת. הוא יודע מתי אתם ערים, הוא צופה בכם ישנים והוא יודע בדיוק מה אתם, כקהל, רוצים לראות על המסך. קחו לדוגמה את "משאבי אנוש", הספין אוף הטרי של הלהיט המאוייר "פה גדול", שמרגיש כמו תוצר אלגוריתמי מובהק – לוקחים את הסדרה המצליחה שעוסקת בהתבגרות מינית של בני נוער, מעצבים טיפה את האריזה והתוכן לקהל מעט בוגר יותר (בערך) והנה יש פוטנציאל ללהיט נוסף.

כי בואו נודה באמת, הרפתקאות ניק, אנדרו והנערים האחרים נצפו לא פחות על ידי מבוגרים נוסטלגיים מאשר קהל היעד המקורי של התוכנית. ההומור הבוטה (קשה לקרוא לו בוגר) של ניק קרול וחבר ילדותו אנדרו גולדברג פונה לקהל שמבין, או לפחות זוכר במעורפל, מי זה דיוק אלינגטון. כלומר, לא בדיוק בני ובנות ה-13 שהסדרה עוסקת בהם. את נתוני הצפייה הממשיים נטפליקס שומרים קרוב לחזה, אז קשה לקבוע מה בדיוק הגיל הממוצע של צופי "פה גדול", אבל את התוצאות שלהם אפשר לראות בשינויים שבין סדרת האם לספין-אוף.

השינוי הראשון הוא ויתור על ההתמקדות בגיל ההתבגרות – אם עד כה עסקנו באופן כמעט בלעדי בצרות מתבגרים, הפעם הסדרה החדשה בוחנת דרך העדשה המופרעת של קרול כמה מרגעי המפתח של החיים עצמם. כבר על הפרק הראשון אנחנו מכירים את בקה (אלי וונג), אם צעירה שצריכה להתמודד עם מבול הרגשות שמביאים איתם תינוק ואימהות, ואחר כך גם נכיר אוהד כדורסל קצת דביל שעומד להתחתן, זוג מתוק של שמיניסטיות לפני פרידה וחולת אלצהיימר לבנונית בסוף ימיה שתקווצץ לכם את הלב. עם זאת, השני השני והמשמעותי לא פחות הוא שהדמויות האנושיות לא בהכרח קשורות אחת לשניה, וחשוב מכך, לא נמצאות במרכז הסיפור.

במקום להישאר עם נקודת מבטם של בני האנוש עם ביקורים קצרים מצד ייצוגים שונים לרגשות (מכשף הבושה, יתוש חרדה, חתולת דיכאון, חרקי אהבה וכמובן, מפלצות ההורמונים שהתחילו את כל הפרנצ'ייז הזה), מרכז הכובד עובר לאותם יצורים מוזרים בסביבתם הטבעית – המשרד המדכא והיומיומי שלהם, על שמו נקראה הסדרה. "פה גדול פוגש את המשרד", הם מתבדחים בפרק הראשון על אילוץ פורמט הסיטקום-מקום-עבודה. בפועל, זה מרגיש יותר כמו גרסה בלתי מצונזרת של "הקול בראש".

בתוך מקום העבודה הזה מצפים שנתחבר רגשית לאמי (איידי בראיינט), חרקית אהבה מילניאלית ובלתי נסבלת שגרועה בעבודתה, וכמה מפתיע, משתפרת לאורך העונה. לצידה עובדים חלק מהדמויות שכבר הכרנו, כמו מפלצות החרמנות מורי וקוני או מכשף הבושה המדכא, וגם כמה דמויות חדשות, חלקן עם מדובבים מפתיעים: סלע ההיגיון (רנדל פארק המצוין), גרמלינית שאפתנות (רוזי פרז) ומלאך התמכרויות בעל הזין המשולש (יו ג'קמן). כן, מה שקראתם.

רק שיש בעיה אחת, והיא שקשה מאוד להתחבר רגשית לחבורה הביזארית הזו. זה לא שלמישהו מפריע שלא מדובר בבני אדם, ולא שאי אפשר להזדהות עם לכל הפחות הוריאציה האנושית של מה שהם חווים, אבל הדמויות עצמן כל כך מכוונות לפאנץ' ולאפיון הבלעדי שלהן עד שהן הופכות לארכיטיפ, ולא לדמות ממשית. הקסם בדמויות של "פה גדול" היה שהם הרגישו עגולות, גם אם מוזרות וספציפיות. הן היו אמיתיות, בדרכם. אבל ב-"משאבי אנוש" מתמקדים בכל נקודות הקיצון שהופיעו בסדרת האם, ולכן העונה מאבדת כיוון. זה לא שאין רגעים מוצלחים, חכמים ואף מרגשים, הם פשוט מתרחשים בעיקר כשיש בני אדם על המסך.

זה לא אומר, עם זאת, שאין עתיד לסדרה – כל יצירה בה יו ג'קמן מגלם שד עם שלושה אברי מין מחזיקה בפוטנציאל להפוך למשהו יפה – זה פשוט אומר שהיא לא מגובשת מספיק. בסדרת המקור התרחבות מנעד הרגשות של הדמויות התרחשה באופן סבלני, וכאן הקפיצה מתרחשת ברמת כל הסדרה כבר על הפרק הראשון, ולא מתאוששים מזה עד הסיום. אם הם ימשיכו לעוד עונה או שתיים יש סיכוי שיצליחו לחדד את הכלים ולמצוא מרכז רגשי חדש ויציב יותר (ואולי גם בקרה יותר דקדקנית על הפאנצ'ים עשויה לעזור), אבל כידוע, העונה השנייה כבר לא תלויה בה. את ההחלטות האלה עושה רק האלגוריתם.

"משאבי אנוש", העונה זמינה עכשיו בנטפליקס

רוצים עוד ביקורות טלוויזיה? בואו לאתר החדש שלנו, "הספוילר", ותראו תראו