"העסקים הקטנים בתל אביב בסכנה של ממש. מי שאין לו כיסים עמוקים מהבית לא ישרוד"

בזמן שהתחלתי לכתוב על מה זה להיות עצמאי בעל עסק קטן בסיוט הבריאותי והכלכלי שנחת על כולנו, אני מקבל הודעה מרואה החשבון שלי: יצאו תקנות הסיוע לעצמאים. אני לא זכאי לסיוע כלל. הקמתי את העסק שלי ב-2018 ולכן לא הרווחתי בשנה הזו כסף. משום מה, זה קריטריון לקבלת המענק. מי שלא הרוויח לפחות 2000 שקלים בחודש ב-2018 לא מקבל כלום. אז מה אם הפסדתי אלפי שקלים בחודש האחרון ואז מה אם עוד אפסיד. אז מה אם אני עסק צעיר שרק גמר להחזיר את ההשקעה השנה, כלומר פגיע הרבה יותר כלכלית. אני מקבל אפס עגול. 

"המספרה שלכם, הסטודיו לפילאטיס, הפלאפליה האהובה, בית הקפה השכונתי – קורסים. ההכנסות צנחו בחדות אבל ההוצאות הקבועות לא. שכר דירה צריך לשלם. תוך הסיוט הזה שנכפה על כולנו, הסיוט של העצמאים הוא סיוט מיוחד, מדור ספציפי של גיהנום כלכלי"

אני מתחיל לשמוע מחברים. חברה מקבלת 3400 ₪ מענק על עסק שיש בו חמישה עובדים שהיא עכשיו תצטרך לפטר. חבר לא יקבל בכלל כי עבר מעוסק פטור לעוסק מורשה, ומי שמועסק בחברה בבעלותו הפסיד מכל כיוון. המילים לעג לרש מעולם לא היו טעונות יותר. פקידי ממשלה שאיש לא פוגע להם במשכורת ופוליטיקאים שמייצרים לעצמם עוד ועוד משרדי ממשלה, זורקים את אזרחי ישראל לכלבים ובועטים בעוצמה בעסקים קטנים, עמוד השדרה של הכלכלה הישראלית.

העסקים הקטנים בתל אביב בסכנה של ממש. המספרה שלכם, הסטודיו לפילאטיס, הפלאפליה האהובה, בית הקפה השכונתי – קורסים. ההכנסות שלנו צנחו בחדות אבל ההוצאות הקבועות שלנו לא. שכר דירה צריך לשלם. בלי תוכנית הצלה ממשלתית מי שאין לו כיסים מאוד עמוקים מהבית לא ישרוד.

בתוך הסיוט הזה שנכפה על כולנו, הסיוט של העצמאים הוא סיוט מיוחד, מדור ספציפי של גיהנום כלכלי. חלקו, לפחות, יכול היה להימנע. אני, כמו כל בעלי העסקים הקטנים הישראלים, חי בפחד גדול שהפרויקט של החיים שלי יישחק לאבק דק. זה יקרה לא בגלל המגיפה העולמית אלא לא מעט בגלל האדישות, חוסר התפקוד ואטימות הלב של הממסד הכלכלי.

"עד שהתנגשנו בקרחון היינו עסק חזק שלא ביקש סיוע מאיש". המרכז לויג'נאנה יוגה (צילום: רויטל טופיול)

אני הבעלים של המרכז לויג'נאנה יוגה תל אביב. עסק חדש יחסית בלב העיר. עד לפני שלושה שבועות היינו סיפור הצלחה – עסק צעיר יחסית שגדל כל הזמן, עם שנים עשר מורים ומעל למאה וחמישים מתאמנים. חשוב לי לכתוב את זה: עד שהתנגשנו כולנו בקרחון הזה היינו עסק חזק שלא ביקש סיוע מאיש. 

כשכל הסיפור הזה התחיל העליתי תמונה של מרכז היוגה הריק שלי וכתבתי: הבייבי שלי. נתגבר גם על זה. הפשלתי שרוולים והמצאתי את עצמי מחדש תוך ארבעה ימים. העברתי את כל העבודה לאונליין, בניתי אולפן זום קטן ואיכותי ולוח שיעורים יומי מלא וגדוש לכל מי שרוצה להמשיך לעשות יוגה. גייסתי תלמידים חדשים לא רק מתל אביב. עשיתי כל מה שאני יכול כדי לשרוד. 

זה עוזר. בינתיים. אבל זה לא יספיק. אם אני צריך להחזיק את המבנה הפיזי שלנו ריק ולא פעיל, עם כל ההוצאות הנלוות. פעילות חלקית עוזרת אבל לא תספיק, ממש כמו שמסעדות לא יוכלו לשרוד רק על משלוחים (ואני כבר לא מדבר על עסקים רבים שלא יכולים לפעול בכלל). כולנו חייבים עזרה. זה הזמן שבו ממשלה אמורה להתערב. זה בדיוק מה שקורה בכל המערב – בארה"ב ובאירופה הבינו שאנחנו על סף תהום והעבירו תוכניות המרצה וסיוע אדירות מימדים. ניו זילנד משלמת לעצמאים דמי אבטלה בדיוק כמו לשכירים ומפצה אותם בהתאם למה שהפסידו. ואצלנו? פוליטיקאים מדברים בתקשורת על תוכנית הצלה – שלא תעזור לאיש מלבד ליחסי הציבור שלהם. 

חג הפסח לפנינו ויש אנשים שאין להם איך לעשות חג. כולנו מסתכלים קדימה ולא רואים איך נצא מזה. אנחנו צריכים לספוג הפסדים עצומים ואין לנו שום רשת הגנה. כלום. למי שמנהל את המשבר הזה לא רק לא אכפת מאיתנו. לא אכפת להם מהכלכלה הישראלית כולה. קריסתם של אלפי עסקים קטנים פירושה מיתון בטוח. היחידים שיכולים להרוויח פה זה העסקים הגדולים, בעלי הכיסים העמוקים, שיכולים לשרוד ויהנו מהעלמותם של מתחרים רבים. אולי זו הסיבה שככה מנהלים את המשבר הכלכלי הגדול בדורנו? 

"למי שמנהל את המשבר הזה לא לא אכפת מאיתנו ומהכלכלה הישראלית כולה". דיזנגוף סנטר (צילום: יח"צ)

מה נשאר לנו? הפחד. לא רק מהמחלה. אזרחים ישראלים מכל השכבות מפחדים ולא יודעים איך יתאוששו מהמשבר הזה. איך ישלמו שכר דירה עוד חודש. מאיפה יחגגו פסח. חלק לא יודעים מאיפה יביאו אוכל – ובתוך כל הפחד הזה הממשלה נטשה אותנו

הממשלה הייתה צריכה להכריז מזמן על מענקים מדורגים לעסקים. עסק גדול יקבל יותר עזרה מעסק קטן. עסק שלא מוציא את העובדים שלו לחל"ת ולא יפטר עובדים יתוגמל בהתאם. המענקים צריכים להינתן במהירות, בפשטות, באתר ייעודי, בלי הרבה עיכובים בירוקרטיים, כך שעסקים יזרמו והכלכלה כולה תקבל עירוי מזומנים. במקביל צריך לבטל ארנונות עסקיות. כן, זה המון כסף. כן זה דורש יצירתיות ומעוף ואומץ, וגם לב רחב ואמפתיה. כל מה שאין בהנהגה הפוליטית והכלכלית של מדינת ישראל.  

מה נשאר לנו? הפחד. לא רק מהמחלה. אזרחים ישראלים מכל השכבות מפחדים ולא יודעים איך יתאוששו מהמשבר הזה. איך ישלמו שכר דירה עוד חודש. מאיפה יחגגו פסח. חלק לא יודעים מאיפה יביאו אוכל – ובתוך כל הפחד הזה הממשלה נטשה אותנו. לא שזה מפתיע ולא שזה חדש, אבל בזמן שכולנו עושים מאמץ אדיר כפרטים וכחברה לנצח את הסכנה הבריאותית, העובדה שהממשלה נוטשת אותנו היא כואבת ומעליבה עוד יותר. 

אבל אנחנו לא חייבים לנטוש אחד את השני. אנחנו יכולים לתמוך זה בזה ככל האפשר. אם אתם יכולים, תמכו בעסקים הקטנים שסביבכם. הזמינו ארוחה מהמסעדה האהובה שאנחנו רוצים שתהיה פה גם אחרי, קנו במכולת שכונתית ולא רק ברשת הסופרמרקטים, וכן – גם להתאמן אונליין ביוגה. זו הדרך שלנו לשמור על מה שאנחנו יכולים ממרקם החיים שלנו, ועבורנו זה חמצן של ממש לנשימה, עוד קצת סיכוי שנצליח לצלוח את כל זה, ביחד.  

אורי בן-דב הוא המייסד והמנהל של המרכז לויג'נאנה יוגה תל אביב. לחצו כאן להצטרפות ליוגה אונליין במרכז >>