בכיכר החטופים היה אוקיינוס של רגש. באולפני החדשות היה בלאגן

"זה סוף הקיץ, סוף הדרך/ תן להם לשוב הלום/ כל שנבקש לו יהי" (נעמי שמר ז"ל)
הכל מרגיש כמו תסריט שמישהו כתב. שוב אוקטובר, שוב שמחת תורה, שוב מוקדם מאוד בבוקר – אבל איזה הבדל. ה-13 באוקטובר 2025 ייחקק בתולדות מדינת ישראל – כמעט כמו ה-7.10 שקדם לו. הכאב והטראומה של אותו יום ארור ואפל יזכרו בד בבד עם השמחה המטורפת של היום המואר הזה. עם השילוב הבלתי נתפס בין חזרת החטופים, לנחיתת טראמפ, לכיכר אחת בתל אביב שנצבעה כחול ולבן.

גם מהדורות החדשות הגיבו בגיוס מלא – השידורים הלילה (בין ראשון לשני) החלו כבר בשעת בוקר מוקדמת. רשת 13 וכאן 11 נשארו עם אולפן פתוח כל הלילה – התאגיד בכיכר החטופים (מאיה ראכלין היתה שם), ו-13 באולפן לילי די אפרפר עם אנשים שהיו מוכנים ומסוגלים לבוא בשעה הזאת (ואלי ראכלין, אבא של מאיה, שהיה המגיש). בקשת 12 החליטו לוותר, לשמור אנרגיות ולשדר מרתון כתבות של "עובדה" – החלטה שאולי השתלמה להם אחר כך.

רק בארבע לפנות בוקר פרצו לאוויר שידורי קשת 12 – עם בחירה מעניינת במיוחד. עדי זריפי, מי שהיעתה אחת הגיבורות של השנתיים האחרונות, האישה שהיתה שם בפרוץ המלחמה מול איראן, פתחה את השידורים עם אולפן סולידי יחסית. ההחלטה לפרוץ לשידורים כל כך מוקדם היא החלטה שהתקבלה בשל הנחת היסוד שהחטופים ישתחררו בשש בבוקר. דחיית המועד על ידי חמאס, אמנם לא שינתה את לוח המשדרים – אבל בהחלט שינתה את הטון. זה היה המקום שבו הרגש עוד לא התפרץ. הבום הגדול קרה אחר כך.

רק בשש בבוקר נשלפו התותחים הכבדים: כאן 11 העלו את טלי מורנו בכיכר החטופים (ורק שם), וגם קשת ורשת הלכו על החלוקה הרגילה – אודי סגל ויונית לוי הבכירים ישבו באולפן, ובכיכר החטופים באולפן מקביל ישבו מקביליהם, דוריה למפל של 13 ודני קושמרו (יחד עם קרן מרציאנו) של 12. חזרנו לחלוקה שהיתה קיימת עוד מאז ה-7.10 עצמו: קושמרו בשטח, לוכד את התחושות והאמוציות, ויונית באולפן – קצת יותר מרוחקת, קצת יותר מנסה לעשות סדר בתוך הכאוס. עוד החלטה מעניינת הייתה ההחלטה לשדר פרסומות במהלך היום (כולל פרומואים על חצי מסך לאפליקציות השונות של הערוצים), וזה זרק אותי לנובמבר 1995 – אז ערוץ 2 ויתר על הפרסום במהלך השבוע, והרוויח בגדול אחר כך. יכול להיות שהחלטה כזאת הייתה מתבקשת (ומתקבלת) באהדה גם ביום כזה.

אמרנו סדר בכאוס? פחות. בשחרור החטופים הראשון, אי שם בנובמבר 2023, יונית לוי התנצלה על טעויות ותקלות וסיפרה שזו "כניסה למחוזות לא מוכרים". אחרי שנתיים וכמה סיבובים של משדרי חטופים שכאלה, לחדשות 12 אין את התירוץ הזה. לצד הרגש הקולקטיבי, חייבים להודות שזה היה שידור מבולגן – דווקא מחברת החדשות שלכאורה אמורה להיות הכי קלינית. הפאשלה של אלמוג בוקר, שהציג את התמונה של יאיר הורן מהעסקה הקודמת שנשלחה אליו בווטסאפ וטען שזהו איתן מור – הייתה אמנם אופיינית לשכונה של הבוקר הזה, אבל לא מה שמצופה מגוף חדשות אחראי.

ונדמה שגם מעט חוש האחריות אבד בתוך הרגש. בדרך לעלייה לשידור בגוף התקשורתי הכי חזק היום, חייבים להיות עוד מסננים שלא מאפשרים לדבר כזה לקרות. כך גם בהחלטה, של כל הערוצים (יש לציין), לשדר את השיחה הראשונה של עינב צנגאוקר עם בנה מתן. זה לא קרה כאקט פוגעני – עינב, מן הסתם, אישרה את השידור הזה. אבל לא כל מה שמאשרים צריך להיות משודר בגופי תקשורת ממלכתיים. האם היה מרגש לצפות בזה? מאוד. הצעקה של צנגאוקר "אין מלחמה, חיים שלי" תיחקק בתודעה הקולקטיבית לנצח. ועדיין, וסליחה על הסטריליות, התחושה האוטומטית שלי היתה גם מבוכה. לא הייתי אמור להיות שם, ברגע הכל כך אינטימי הזה שבו אמא שבורת לב מתאחדת עם הבן שלה, אחרי שנתיים של סיוט מטורף.

 

בוקר ה-13.10.25 היה גם הבוקר שבו גופי השידור הממלכתיים, המעונבים לכאורה, יישרו קו סופית עם הרשתות החברתיות – כל המצלמות והאפקטים והתקציבים, נגמרו בסופו של דבר במגישי חדשות וכתבים ששלפו את הטלפונים הסלולריים שלהם ושידרו "פייסטיים". מערכות הסינון לא עבדו, והמטרה (כרגיל) הייתה לתת לרגש לדבר. לשם שינוי זה היה יום שבו לרגש באמת היה תפקיד, אבל הלחיצה על בלוטות הדמע הייתה חזקה מדי. תודה, אבל כבר בכינו בבית לבד.

החלטה בעייתית נוספת ליוותה את נחיתתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נחת. לפי חוקי העיתונות הממלכתית, זו ההחלטה "הנכונה" – נשיא אמריקני לא נוחת כאן כל יום, קל וחומר נשיא אמריקני שהשפיע כל כך ולמעשה היה הרוח החיה מאחורי העסקה. אבל אם דיברנו על יותר מדי רגש, זו דווקא הייתה החלטה שמנותקת ממנו – התיישרות לא ברורה עם הפריימים של נתניהו, שרה והדונלד בנתב"ג, במקום בכיכר – שם נמצא הלב הישראלי באותם רגעים.

אם זה הפרק האחרון (לפחות של העונה הזאת), אי אפשר להתחמק מהסמליות. כל מה שהיה גרוע בסיקור התקשורתי של השנתיים האחרונות – לא היה קיים הבוקר. האולפנים הבלתי נגמרים שיחקו תפקיד שולי מול הרגש הנא והבוער מהרחובות; הלשעברים והפוליטיקאים, תודה לאל, זזו הצידה; עיתונאי הפוזיציה והשפרור נחו ופינו את מקומם לאנשים אמיתיים ולדמעות של אושר – לרגעים אבסורדיים, כמו שיחות הטלפון עם המשפחות בתיווך חמאס, לראיונות הנרגשים עם המשפחות ולתמונות הריקודים של הקרובים השמחים על שובם. זה היה גל פתוח, אבל פתוח באמת – ללב, לרגש ולחיים.

אחרי שנתיים קשות מאין כמותן, כנראה שלא היינו ערוכים לבשורות טובות באמת. גם למערכות החדשות היה קשה לעכל את הרגע הזה – ואולי בגלל זה הוא היה כל כך כאוטי. כל כך לא מיושב או קורקטי, כזה שזרק הצידה את כל מסמכי נקדי והדיונים המלומדים על איך עיתונות צריכה להיראות. וכמו תמיד, זה הקוקטייל שגורם לחדשות 12 לנצח את כל המתחרים שלו ברגע האמת – היכולת לבטא רגש אותנטי. לגעת בלב של הצופים, שיודעים מצידם להתחבר למהדורה המובילה, בכל רגע שבו החדשות מדברות.

לתקשורת הישראלית יש חשבון נפש גדול לעשות אחרי המלחמה הזאת – על השטחת הדיון, על ההתמסרות לספינים, על רדיפת הסנסציות וטפטוף החרדה לטובת הרייטינג, על נרמול ההפקרה ועל הסיוע בטרפוד עסקאות קודמות. אבל גם חשבון הנפש הזה יכול לחכות ליום שאחרי. היו בהיסחפות הזאת הבוקר גם מופעים לא ראויים, אבל בגדול – זה היה מובן. זה היה מה שהרגשנו, כולנו. יום אחד של אור בוהק, אחרי שנתיים של אפלה גדולה.
חג שמח, ושניפגש רק בריקאפים על ריאליטי.