אנחנו יודעים שהכל פייק, אז למה סדרות על מתחזים מזעזעות אותנו?

"דירטי ג'ון"
"דירטי ג'ון"

סרטי הדוקו על פסטיבל פייר, אליזבת' הולמס ואפילו חיים אתגר - נרטיב ההתחזות עובד לאחרונה שעות נוספות על המסכים שלנו. למה אנשים בכלל מרגישים צורך להתחזות, ומהי החולשה שמאפשרת לנו להאמין להם?

6 במרץ 2019

פייק איט טיל יו מייק איט. כולנו שמענו את זה או אמרנו את זה בעצמנו לחברים שחיפשו עצה. ואכן, כשהבעיות שלנו הן חוסר ביטחון, חרדות והערכה עצמית נמוכה, מה הבעיה פשוט להעמיד פנים שאנחנו מאמינים בסחורה שאנחנו מוכרים עד שהאמונה תחלחל החוצה ותהפוך למציאות?

עם זאת נראה שלאחרונה נושא הפייק ניבט אלינו מכל עבר על המסך, ולא כעצה לחיים טובים. פסטיבל Fyre הפך לנושא מדובר בחודש האחרון אחרי ששוחררו במקביל שני סרטים דוקומנטריים, בנטפליקס ובהולו, שמתעדים את השתלשלות העניינים המופרכת. יזם צעיר בשם בילי מקפארלנד שיווק אירוע שעל הנייר, או למעשה בפיד האינסטגרם, נראה כמו התגשמות חלום. דוגמניות צמרת, חולות זהובים וכמו בכל חלום שמכבד את עצמו, ג'ה רול. בפועל הדבר הזה התממש כאסון לוגיסטי.

"המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל Fyre"
"המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל Fyre"

עוד כתבות מעניינות:
הגיע הזמן להודות: עידן הריאליטי בישראל הסתיים
למה יש כל כך הרבה נשים מתות בטלוויזיה?
הסדרות הכי טובות שעדיין לא ראיתם

בחודש הבא עתיד לעלות סרט דוקו ב־HBO על אליזבת הולמס, שעד לפני כמה שנים הייתה ילדת הפלא של סיליקון ואלי, יזמית צעירה אשר עומדת לשנות את העולם, עד שהתגלה שהמוצר שלה, שהיא שיווקה כמעין אייפון של בדיקות דם, לא ממש עובד. עם סדרות כמו "דירטי ג'ון" – שמבוססת על מקרה אמיתי של גבר מסוכן אשר עוטה זהות בדויה ומפתה נשים וכבר הספיק להפוך גם לפודקאסט וסרט דוקו – וכמובן המתחזים של חיים אתגר, התחושה היא שקשה להאמין למישהו. ההורים שלנו למשל, עשינו עליהם גוגל פעם?

טווח ההתחזות הוא רחב מאוד ומתחזים מופיעים בכל הצורות והמינים. בין שזו אישה אבודה שנכנסת לחיים של הדס שטייף ונהנית מאהבה המורעפת עליה, ובין שמדובר בהונאה בהיקף של מיליארדי דולרים וחברה שלמה שבנויה על בסיס מוצר שלא קיים (כמו במקרה של הולמס) – המשותף הוא שהפשע משאיר את הקורבן חלול, מרוקן מכסף או מרגש, כמו אדם שהזמין מוצר בעלי אקספרס וקיבל קופסה מלאה בנסורת ומחזיק מפתחות קטנטן.

כמעט בכל מקרה של התחזות אנחנו רואים מפגש של רצונות. ההשתוקקות של הקורבן לאהבה, משמעות, כסף או סטטוס חברתי בצורת סטורי מעורר קנאה משאירה אותו פגיע לניצול ונכון להתעלם מסימני אזהרה. בעידננו המופצץ במידע כולנו חושבים שאנחנו חדים מספיק כדי לזהות שעובדים עלינו, משתדלים לא לפתוח לינקים חשודים ואפילו החלפנו את הסיסמה לפייסבוק לפני כמה חודשים, אבל אנחנו לא מדמיינים את עצמנו מקבלים פתאום דבר שחשקנו בו.

הקלות שבה מראה עיניים מטעה, המשמעות שאנחנו מייחסים לעטיפות, חוזרת על עצמה שוב ושוב. אצל אליזבת' הולמס למשל, העובדה שעזבה את הקולג' בגיל 19 ולבשה צווארוני גולף שחורים כמו סטיב ג'ובס הספיקה למשקיעי הייטק אשר נמצאים בחיפוש מתמיד אחרי הדבר הבא. מה שצריך להפחיד אותנו אולי אף יותר ממתחזים הוא הקלות שבה אפשר למכור לנו סיפור. האריזה יפה? הנרטיב קולע? אנחנו לא נפשפש בציציותייך. להפך, תשתקי וקחי את הכסף שלנו.

ומה לגבי המתחזים עצמם? מה גורם לאדם לנקוט טקטיקה מלוכלכת כל כך? האם הם פסיכופטים? התשובות שהם נותנים אחרי שנתפסו הן לרוב גרסאות שמשתנות תוך כדי משפט ומשאירות את כולם מאוכזבים ומבולבלים כמו קודם. בכל זאת נראה שמאחורי וילון ההתחזות עומד בסך הכל אדם עם חלום. גם הם, כמו הקורבנות, מחפשים סטטוס, אהבה, כסף, משמעות – אך אצלם החיפוש אקטיבי יותר.

הולמס ומקפארלנד הם התגשמות של ספרי העצות, הם "הסוד" שקם לתחייה. הם בטוחים בעצמם, יש להם חזון ייחודי שהם מאמינים בו והם לא נותנים לספקות ולפחדים לעצור אותם. הם כל מה שאנחנו מנסים להיות מדי יום, ולו רק קצת. אם כך אולי דווקא כדאי להקשיב לספקות? אולי ביטחון עצמי זה לא מספיק? אולי ספרי עזרה עצמית צריכים להכניס סעיף קטן: "תאמין בעצמך תמיד, אבל תבדוק שהמוצר שלך עובד ושהמסיבה שלך יכולה להכיל פיזית את האנשים שמכרת להם כרטיסים. כישלון קולוסלי הוא אופציה". זה פחות זורם. באנו לפה בשביל הגשמת חלומות, לא בשביל ביורוקרטיה ועבודה סיזיפית.

העיסוק המתרבה בסיפור בהתחזות מראה לנו כמה קל לעשות את זה: פוסט ויראלי או התכתבות לילית בצ'ט, ואתם בפנים. אבל הדגש על האמון השבור, האגו המרוסק ותחושת המבוכה מנסה להגיד לנו שזה לא שווה את זה. זה בעצם מחזה מוסר. דרכי קיצור למחוז חפצינו אולי יביאו אותנו לשם מהר אבל הסיפור סופו להיחשף, וברגע שהוא נחשף המתחזים אינם זוכים לאמפתיה אלא לדלת סגורה ולתביעות משפטיות. כל זה נכון ויפה כל עוד אנחנו לא מזיזים את המבט הצדה ונזכרים שדונלד טראמפ – איש שאפילו לא מנסה במיוחד לטשטש את השקרים שלו – הוא נשיא ארצות הברית. מתי בפעם האחרונה מישהו האמין לפוליטיקאי? האמון שלנו במוסדות הדמוקרטיים שחוק כל כך, שרק הונאות מסועפות במיוחד בזירה הבין אישית מצליחות לזעזע. אנחנו רואים את כל הרמזים שלא נלקחו בחשבון ומגיעים למסקנה שלנו זה לא יקרה, אנחנו פיקחים מכדי לתת לנוכלים עם פאה לא משכנעת להשתלט על החיים שלנו ולגנוב את הנכסים שלנו. נכון?

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד