מתח גבוה: "חשמלית ושמה תשוקה" נולדת מחדש

העלאה מחודשת של מחזה קלאסי נחשבת הליכה על בטוח וקריצה ברורה ללב (ולכיס) של מפעלי המנויים וועדי העובדים. טיפול חדשני במחזה קלאסי בניסיון להמציא אותו מחדש זו כבר תעוזה ראויה לשבח. העיבוד החדש ל"חשמלית ושמה תשוקה", מיצירותיו הבולטות ביותר של המחזאי האמריקני טנסי וויליאמס, הוא קודם כל קאמבק מרשים של הבמאי והמנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי הבימה אילן רונן, המגיש כאן את עבודתו המרשימה ביותר בשנים האחרונות.

המחזה, שהועלה לראשונה ב־1947, מתרחש בעיר ניו אורלינס שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו. האחיות בלאנש וסטלה הן בנות למשפחה אריסטוקרטית עם שורשים צרפתיים. סטלה התאהבה ונישאה לסטנלי, צעיר חם מזג וגס רוח ממעמד הפועלים ובן למשפחת מהגרים פולנית בשם קובלסקי. בלאנש, אישה שברירית עם גינוני דיווה שירדה מנכסיה, נאלצת לעבור להתגורר עם אחותה וגיסה בדירתם העלובה. מכאן ההתנגשות הטרגית בין בת הטובים האשכנזייה והערס האלים היא רק עניין של זמן.

בעיבוד הנוכחי, קופרודוקציה של הבימה והתיאטרון הקאמרי, מחליפה את ניו אורלינס ההגדרה "שכונה קוסמופוליטית". בלאנש וסטלה מדברות ביניהן ברוסית, ושם משפחתו של סטנלי אינו מוזכר אך בלאנש מתייחסת אליו כאל "התורכי". רונן מנסה (ומצליח) להתיק את העלילה לנוף חדש וקרוב ברוחו לקיבוץ הגלויות בפריפריה הישראלית של ימינו, שבה עורבבו בעל כורחם עולים מחבר העמים ובני עדות המזרח. גם העריכה המוזיקלית המצוינת של מירי לזר כוללת בעיקר אלמנטים אתניים, אפקט המגיע לשיאו בסצנת סקס הפיוס הסוער של סטנלי וסטלה כאשר ברקע שרה השחקנית מיקי פלג־רוטשטיין בערבית את "Ne Me Quitte Pas" של ז'אק ברל.

האם רונן ניסה לשתול בדרמת היצרים של וויליאמס משל ליחסם של גברים ישראלים לנשים מחבר העמים, שרובן תרבותיות ומשכילות מהם בהרבה? כך או אחרת, זהו טוויסט מעניין ומרענן. לאווירה החדשנית תורם עיצוב הבמה הנפלא של נטע הקר, עם קיר הלבנים שעליו מציירים השחקנים בזמן אמת כתובות גרפיטי זוהרות. גם הפיכת אנסמבל השחקנים הגברי למעין מקהלה יוונית המדקלמת הוראות בימוי היא, אחרי שמתרגלים אליה, הברקה.

אבל "חשמלית ושמה תשוקה" היה ונשאר מחזה של שחקנים, בהם פיני קדרון כמיטש, חברו עדין הנפש של סטנלי המחזר בגמלוניות אחרי בלאנש. אנה דוברוביצקי היא סטלה עם כוח נשי ועמוד שדרה, לא שפחת מין כנועה אלא אישה שופעת מיניות הרוצה ואוהבת סקס לא פחות מבעלה. עמוס תמם עוקף בחוכמה את המיתוס של מרלון ברנדו (כוכב המחזה המקורי והסרט שהתבסס עליו) ומגלם להפליא את סטנלי כגרסה משודרגת ואלימה של קזבלן, וכמו במחזמר ההוא מהלך על הבמה כמו פנתר העומד להתנפל בכל שנייה. מעל כולם מצטיינת יבגניה דודינה כבלאנש, שדמות המלכה המתפוררת תפורה למידותיה. לאורך רוב המחזה היא מצליחה להישאר חזקה ומתוחכמת, קונטרה הולמת לתוקפנות האגרסיבית של תמם, מה שהופך את קריסתה למחוזות הטירוף במערכה האחרונה למפגן ראווה מרהיב.

השורה התחתונה: אתה ראשון, יה קזה!