יש מצב שזה אלבום הפופ הישראלי הטוב ביותר אי פעם?

אלבום פופ ישראלי הוא מחזה נדיר ביותר. מעטים בכלל טורחים להוציא אחד, עוד יותר מעטים מוציאים אחד ששווה האזנה. רובם נופלים כבר בבעיית האורך: "לא להיות לבד" (הנהדר) של מרגי שווק אמנם כאלבום אבל היו בו בסך הכל ארבעה שירים; ב"שבעה ירחים" של סטטיק ובן-אל וב"אין קונספט" של אגם בוחבוט היו לא יותר משבעה. אחרים נופלים בתוכן: באלבום "מועבט" של עדן בן זקן יש אמנם 14 שירים, אבל אין ביניהם שום קו מחבר ברור שמאגד אותם לכדי יצירה.

>> שאלנו את נונו מה המקומות שהיא הכי אוהבת בתל אביב. היא בחרה את אמ:פם אלנבי
>> ל-Noa Kirel אין מה לחפש באירוויזיון. לנועה קירל דווקא יש ויש

אלבום הבכורה של נונו, "סטטוס", עומד בגבורה בשני האתגרים שגדולים ומפורסמים ממנה כשלו בהם. באלבום עשרה שירים (ושלושה מעברונים), שמצליחים להתאחד לרצף אחד קוהרנטי – ונפלא. הדרך הנכונה לשמוע את "סטטוס" היא מתחילתו ועד סופו, בלי הפסקות, בלי דילוגים. השפה שנוצרת בו כל כך חדשה, כל כך מרגשת, עד כדי שגם השירים שכבר שמענו לפני כן – מצליחים להשמע אחרת. למשל, "אוהב לא אוהב", הסינגל השני שלה, שנבלע אי-שם בין היציאות שהיו "בנים" (הבכורה) ו"ליבינג דה דרים" (הפריצה) מצליח לקבל כאן, למשל, חיים חדשים.

"סטטוס" הוא חגיגה של הייפרפופ אופורי, טראשי ומרגש – וחלק גדול מהריגוש הזה קורה בזכות העובדה שהסאונד פה הוא חו"לי, אבל כל השאר לגמרי מקומי. ההפקה המרהיבה (שעליה אמון בעיקר עיליי אשדות) אמנם לוקחת השראה מאמניות איקוניות כמו צ'רלי XCX, קרוליין פולצ'ק ואיי ג'י קוק, אבל אלו השורשים הישראלים העמוקים שעוברים בכתיבה ובביצוע של נונו שהופכים את כל המיקס הזה ליצירה ייחודית. זו מוזיקה שלא ניתן ולא צריך לתרגם, היא מבוססת על משחקים עם השפה, הסלנג ועולם התוכן הישראליים, ואין דבר כזה "ציח וצח" או "קראחן" באנגלית, השיר "שוז" מרפרר לתשדיר המיתולוגי "עצור בטרם תעבור" ואפילו "גוליית 2" מקבל את השם שלו בתור סוג של מחווה ל"גוליית" של כוורת, ככה שהדנ"א של נונו מגיע אפילו עד יוני רכטר. זו הדרך הנכונה ביותר לעשות מוזיקת פופ ישראלית, ולא עם תרגום קרינג'י של לקסיקון אמריקאי.

אבל גם בגזרת הסאונד, "סטטוס" יודע גם לעבור את גבולות הטריפ האלקטרוני שלו. "סתם עוד איזה דוד" הוא הפתעת האלבום, בלדת רוק קלאסית שנפתחת בשורה "זה לאו דווקא מדויק להגיד שאין לי אליך רגשות", מה שחושף את העובדה שהכתיבה הצינית-דחקאית של נונו בעצם באה לחפות על רגשות עמוקים (שלא סותרים את ההומור שלה). "קוביד 19" הוא שיר דיסקו אייטיזי מדבק, עם ביצוע ווקאלי מרשים ופוטנציאל להיטי גדול מאוד. ושיר הסיום הלא קונבנציונלי הוא בכלל קאבר ל"סוד" של אדם, בו מתארחים גם אדם עצמו וגם רוני דואני, שחידשה אותו לפני כ-20 שנה, מה שיוצר סוג של מסע בזמן לאורך 40 שנות פופ ישראלי עם שיר אחד קלאסי שעובר מדור לדור. קתרזיס מושלם לסגירת האלבום.

תרבות הטיקטוק אמנם הפכה את נונו לאחת הדמויות הבולטות, המעניינות והמצליחות בפופ היום, אך בין כל סרטוני 15 השניות של "בוקר ציח וצח" ו"פולופולופופו" אפשר לפספס שמדובר באמנית מוכשרת עם עולם תוכן שיש לו הרבה מה להציע מעבר לקאצ'פרייזים. זה אלבום שמסיימים לשמוע ומיד רוצים לשמוע שוב. ושוב. ואולי הוא אפילו אלבום הפופ הישראלי הטוב ביותר אי פעם.