"נימוסי שולחן" הפכה רעיון מרתק לתערוכה בינונית

התערוכה "נימוסי שולחן" שייכת לזן נכחד של תערוכות נושאיות שהיו נהוגות עד לא מזמן: אוצרים לוקחים תמה רוחבית מקיפה – האבטיח באמנות למשל – מחברים אליה אסופת עבודות שמצאו אחרי נבירה בסטודיו או בתיקי עבודות של אמנים נבחרים, והרי לנו האבטיח באמנות. אחת הרעות החולות של תערוכות מסוג זה היא העובדה שהאמנים הופכים להיות בהן תפאורה. במקרה הטוב העבודות שלהם מדגימות את הנושא, מי פחות ומי יותר, ובמקרה הגרוע הן מוצאות מהקשרן באופן פושע.

תערוכות נושאיות כאלו עדיין מבליחות מדי פעם, בייחוד במוסדות שמרניים כמו מוזיאון ישראל. אז נכון, הגלריה האוניברסיטאית היא גלריה לימודית ולא חלל אלטרנטיבי חתרני, אבל דווקא ככזאת מצופה ממנה להעמיד תערוכות שיאתגרו, ולו במקצת, את החשיבה ואת הפרקטיקה האוצרותית. "נימוסי שולחן" הוא הפרויקט השאפתני הראשון שלה מזה שנה וחצי, אחרי שהאספן יגאל אהובי פינה את החלל היפה של הגלריה, שתפקדה במשך שנתיים וחצי בתור חממה להשבחת האוסף הפרטי שלו.

עבודה של מיצ'ה קנטור

עוד כתבות מעניינות:
7 אמניות עכשוויות שחייבים להכיר
נאצי, מהפכן, ליצן: האמן המשפיע ששכחתם
הנשים שמרדו בעולם האמנות באייטיז עדיין נחשבות לעוף מוזר

לדברי שלושת אוצרי התערוכה, היא עוסקת "בביטויים אמנותיים הקשורים באוכל, בישול, אכילה וגוף". האוכל באמנות הוא נושא כל כך מקיף ורחב, ובמקרה הזה לא ברור מה רוצה מאיתנו התערוכה, שמציגים בה בין היתר פול מקארתי, סינדי שרמן, דורון רבינא, מירצ'ה קנטור ומיכאל בורמנס. אין כמעט זרם אמנותי או תקופה בתולדות האמנות שהאוכל לא ממלא בה תפקיד, מציורי הוואניטס הפלמי במאה ה־16 שהציעו אמנות דתית במסווה של ציורי טבע דומם ועד אמני הפופ ארט שהשתמשו באוכל כסמל לתרבות הצריכה הקפיטליסטית.

נדרשים הרבה יצירתיות ומעוף כדי לחלץ מהנושא המורכב והעתיק הזה משמעויות חדשות ואמירה מהודקת ורלוונטית. שיתוף הפעולה עם החוג לתיאטרון, שיעלה במהלך התערוכה שני מחזות קולינריים של המחזאית הצרפתייה ז'אנין וורמס, הוא מהלך חכם שבהחלט משקף את ההיבטים הקהילתיים והפרפורמטיביים שהאוכל ממלא באמנות בעשורים האחרונים. אך בחלק החזותי של הפרויקט ההיבט הזה בא לידי ביטוי בשתי עבודות בלבד. אחת מהן היא סדרת דיוקנאות של הצלם היפני צויושי אוזאווה, שנדד ברחבי העולם וצילם נשים אוחזות כלי נשק שהורכבו מאוכל מקומי. אחרי סשן הצילומים פירק צויושי את כלי הצעצוע האלו והמשתתפים בישלו יחד ארוחה שיתופית. מלבד הסדרה הזאת, נרדה אלוורדו הבוליביאנית מציגה עבודת וידיאו מבוססת פרפורמנס שנעשתה בשיתוף עם המשטרה בבוליביה – היא ערכה טקס אבסורדי של אכילת זית שבמהלכו חסמו שוטרי לה פז את הכביש הראשי של העיר.

זוהר גוטסמן, פסלי גבינה

שתי העבודות האלו מדגימות כיצד האוכל מתפקד כצורה אמנותית של חליפין תרבותי רב חושי ושל התנגדויות פוליטיות, אבל הן בודדות במערכה. לא מעט אמנים ישראלים היו יכולים להתאים לתמה הזאת, ולו היו משלבים עבודות שלהם התערוכה הייתה יכולה להיות מהודקת ורלוונטית יותר. רפרם חדד, למשל, נוהג לערוך פעולות קולינריות – אחת מהן הייתה בשיתוף רירקריט טיראוואניג'ה, אבי האמנות הקולינרית המבוססת על הקהילה. גם אניסה אשקר יוצרת כבר שנים עם חומרים אקזוטיים מקומיים כגון קפה, חלב, תמרים ושמן זית. אצל שחר מרקוס אפשר למצוא לא מעט עבודות וידיאו ופרפורמנס מבוססות אוכל כמו מלך הפלאפל מלפני שנתיים ו"סביח" הג'קסון פולוקית שלו.

בסופו של דבר "נימוסי שולחן" מכניסה לקלחת יותר מידי רעיונות והקשרים והופכת את האמנים המצוינים המציגים בה לאוסף פלקטי של הדגמות אילוסטרטיביות, שלא מתגבשות לידי אמירה קוהרנטית.

מיה בלוך, "טורפות"

← "נימוסי שולחן", הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל אביב, עד 31.7