סקס וסטנדאפ הולכים טוב ביחד. ניקי גלייזר באה להדגים לכם

אם שום דבר לא ישתבש באופן נוראי במהלך השבוע הקרוב, ניקי גלייזר סוף סוף תקיים את ההופעה הראשונה שלה בארץ הקודש. הקומיקאית, שידועה בהומור הגס שלה ובזכות מספר הופעות מדהימות בערבי הרוסט של "קומדי סנטרל", תגיע להיכל התרבות בתל-אביב (ה', 27.5, לרכישת כרטיסים) כחלק מסיבוב ה"Good Girl" הבינלאומי שלה. וזו היתה הזדמנות נהדרת עבורנו לתפוס את גלייזר לשיחה על ישראל, רוסטים ועצות לקומיקאים וקומיקאיות.

דיברת עם חברים קומיקאים שכבר הופיעו כאן כדי לשמוע איך זה?
"אני מניחה שכדאי שאני אשאל כמה אנשים מה הוייב פה. אבל אני קצת לא רוצה לדעת אפילו, כי אני יכולה רק לעשות את מה שאני עושה. אם אני נכנסת יותר מדי ל'מה אנשים רוצים', אז זה לא אותנטי, וזה לא מרגיש כמו הופעה טובה. אני מניחה שאני יכולה לשאול… מה אתה חושב? מה כדאי לעשות או לא לעשות?"

אני חושב שכאשר אנשים באים מחו"ל אנחנו אוהבים את מה שהם עושים. אנחנו אוהבים את תחושת השחרור של זה.
"כן, אני חושבת שזה נותן לכם תירוץ להוציא את זה קצת. אני יכולה רק לעשות את מה שאני עושה ולקוות שזה יעורר הזדהות אצל מישהו, ולא יפגע באף אחד יותר מדי. יש מספיק חומר שלי באינטרנט, כך שאם אתה נפגע ממה שאני אומרת, לא עשית את המחקר שלך. אז אני מקווה שזה יהיו אנשים שחושבים כמוני, אבל מצד שני אני בהחלט גם 'לוחצת על כפתורים' אפילו של אנשים שיגידו שהם מעריצים גדולים שלי. אני יכולה לדבר על משהו שיעצבן אותם, אבל זה אף פעם לא הכוונה שלי. אני רק רוצה שכולם יהנו".

זה סיבוב ה"Good Girl" שלך. את מקדישה הרבה מחשבה לבחירת שמות לסיבובי הופעות וספיישלים?
"זה תמיד הדבר האחרון שאני חושבת לעשות. יש בדיחה במופע הזה שאני מדברת על למה לנשים פתאום יש פטיש של הערצה, ואיך זה דבר מעניין, וגם אני חושבת שזה קצת שובב. אבל זה גם על איך שאני באמת רוצה להיות 'ילדה טובה', כאילו למרות הדברים שאני אומרת, אני רוצה שאנשים יחבבו אותי ואני רוצה לשמור על הכללים, ולא להיות בצרות. זה הפרדוקס הזה שאני מתמודדת איתו על הבמה – הרצון שעדיין יחשבו עלייך כ"יפה" ו"עדינה" ו"נשית", אבל גם להגיד דברים שהם די גבריים לתוך מיקרופון. זה על המאבק שלי בזה".

במהלך השנים סיפקת כמה הופעות זכירות במופעי הרוסט של "קומדי סנטרל". איך כתיבת בדיחות לרוסט שונה מכתיבת בדיחות לסטנדאפ?
"בדיחות רוסט הן הרבה יותר ספציפיות, וצריך שכל הבדיחה תיכנס בשורה אחת, אז זה הרבה יותר ממוקד. והן צריכות להיות הרבה יותר מרושעות, ולבוא ממקום מאוד מכוער של הנפש שלך. אני בדרך כלל לא מתעסקת בחלק הזה בעצמי בסטנדאפ שלי. כן, אני כותבת על דברים שמעצבנים אותי, אבל כשאתה מסתכל על מישהו שאתה צולה, אתה צריך לחשוב על הדברים הכי גרועים. אתה צריך לתת למוח שלך ללכת למעמקים הכי מלאי שנאה של התודעה שלך, ולהוציא משהו נוראי על הבן-אדם הזה. זה מקום מאוד מכוער להיות בו, ואחרי שאני מסיימת עם רוסט אני בדרך-כלל צריכה 'ניקוי רעלים' מהדפוס חשיבה שהייתי בו כאשר כתבתי את הבדיחות האלו. בגלל שזה פשוט… צריך להיות בן-אדם ממש רע בשביל לחשוב ככה כל הזמן".

ובכל זאת עשית לא מעט.
"כי זה גם כיף, כי זה תמיד כאלה בעיות מתמטיקה, כי אתה חושב על הדבר שאתה רוצה לצחוק עליו. נגיד, מה הדרך הכי מצחיקה שאני יכולה להגיד לברוס וויליס שהוא "האז-בין". זה היה לפני שהיה לו דמנציה, אז זה היה מצחיק, ועכשיו זה לא. או נגיד, קייטלין ג'נר – אני רוצה לצחוק על זה שהיא פעם הייתה אבא מזניח לילדים האחרים שלה. אוקי, מה הדרך הכי מצחיקה שאני יכולה להגיד את זה, בכמה שפחות מילים, בלי פשוט להגיד את זה? איך אתה אומר את זה בצורה מחוכמת. זה כיף, וזה מאתגר, לעומת המופע סטנדאפ שלי. תודה לאל, כי כשאני מסיימת עם רוסטים, אני מותשת. זה כמו האולימפיאדה של קומדיה".

אם יהיה לך רוסט משלך, מי היית רוצה שיהיה שם ומי יהיה הרוסט-מאסטר?
"אני אף פעם לא הייתי רוצה שיעשו עליי רוסט. בגלל שיש לי עור דק מדי, ואני מתכוונת לזה באופן מילולי. אני הופכת להיות מבוגרת יותר, וכשאת מבוגרת יותר, כאילו באמצע שנות השלושים שלך, זה מתי שמתחילים לספר עליך בדיחות שאת זקנה. ואני כבר מרגישה ככה כל הזמן, אז אני לא צריכה חבורה של קומיקאים צעירים ומצחיקים שמוצאים את הדרך הכי מצחיקה להגיד את זה עליי. אני חושבת שרוסטים הם מזוכיסטיים, ואני בחיים לא אהיה במרכז של אחד. אני חושבת שזה יהיה כיף לעשות רוסט ללינדזי לוהן, או פאריס הילטון. כאלה, בחורות שהייתה להן גאולה מאז שצחקו עליהן מלא, ועכשיו כולנו מרגישים נבוכים שצחקנו עליהן, כי הן עברו תקופות קשות, וגם נראה שיש להן עור עבה, בזכות כמות הזמן שצחקו עליהם ב"ביזנס", הן אולי יוכלו להתמודד מזה. אבל האמת שאני אפילו לא אבקש מהן לעבור את זה. לא משנה כמה חזקה את חושבת שאת, הרוסטים באמת הרסניים וגורמים לך להרגיש ממש עצובה". 

ומכיוון שונה לגמרי, השתתפת בשנה שעברה ב"זמר במסיכה". איך זה מרגיש כקומיקאית להופיע במדיום כזה שונה?
"זה היה מדהים! אני אוהבת לשיר יותר מאשר לעשות סטנדאפ, אז זה היה תענוג בשבילי. כאילו, אני מתה על קומדיה, אבל זה כמה שאני אוהבת לשיר – זה הדבר האהוב עליי לעשות. זה היה כל-כך כיף, ואני תמיד מתביישת לשיר, למרות שזה הדבר האהוב עליי, כי אני לא טובה בזה כמו בקומדיה, אז אני תמיד מרגישה כזה 'אני לא צריכה לעשות את זה, אף אחד לא רוצה לשמוע אותי שרה'. אז הזמר במסיכה היה מדהים כי אף אחד לא ידע שזה אני, אז אף אחד לא היה יכול להגיד 'מה היא עושה?', כי הפואנטה של התכנית זה להיות מישהי שבדרך כלל לא שרה ולשיר. זה נתן לי תירוץ לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת".

במהלך הקריירה גם הנחית תכניות ריאלטי ותכניות אירוח. זה דורש סט אחר של כישורים מסטנדאפ?
"אתה יודע, זה לא צריך להיות שונה, אבל אנשים מתייחסים אל זה כאילו שזה כן. לדעתי הקומיקאים הכי טובים הם אלה שהם פשוט עצמם באופן טבעי, ויכולים לדבר באותה צורה על הבמה ומחוץ לבמה. יש איזה מימד פרפורמטיבי שאני מאמצת שאני מופיעה כמנחה, אבל ברוב המקרים אני חושבת שאתה צריך להיות טוב באלתור ו… בעצם אני מניחה שזה כן כישרון אחר. אני משנה את התשובה שלי. כי בתור קומיקאית, את צריכה רק לחשוב על דרך אחת לבצע בדיחות, הדרך שאת בחרת לעשות את זה על הבמה. וכשאת מנחה זה דרך שונה לגמרי לדבר. המנחים הכי טובים לדעתי משלבים את שני הגישות האלה, וזה מה שאני מנסה לעשות. יש קומיקאים שראיתי מנחים דברים ואני חושבת 'הו ג'יזס, זה קשה לצפייה'. הם לא יודעים לקרוא טלפרומפטר, הם לא יודעים לשנות את טון הדיבור שלהם. אתה חייב להיות קצת 'שואו-מן'".

יש לך עצות קומדיה לקומיקאים וקומיקאיות בתל-אביב?
"הייתי אומרת שככל שאת מגיעה יותר מהר לאיך שאת מדברת עם חברים שלך, ואין יותר מדי הבדל בין איך שאת מוסרת מידע על או מחוץ לבמה, כך תהיי טובה יותר. האנשים שאתם הכי נהנים לראות על הבמה הם בדרך כלל לא האנשים שמספרים בדיחות בצורה ברורה. הם מדברים על הבמה, כמו שהם מדברים בכל מקרה. והדרך הכי טובה להיות טוב בזה, זה לעשות את זה שוב ושוב. כי אין דרך להשתפר יותר מהר מאשר פשוט להשקיע את הזמן, לצערי. זה החלק האכזר שבעסק. אין קיצורי דרך".