איך זה לחבק את נפתלי בנט: מדריך לשמאלן המבולבל

נפתלי בנט מטריל שמאלנים ברוטשילד, בחירות 2015 (צילום: גטי אימג'ס)
נפתלי בנט מטריל שמאלנים ברוטשילד, בחירות 2015 (צילום: גטי אימג'ס)

זה הולך להיות אוקוורד, זה הולך להיות קרינג'י, אבל האמת המשונה היא שתל אביב נדרשת עכשיו לחבק את האיש שעשה קריירה פוליטית משנאה לתל אביב, ולהגן עליו מפני אש ההסתה שהוא עצמו בין מציתיה. השאלה היא מה יתן נפתלי בנט לתל אביב בתמורה

אתמול נפל דבר: אמרו לי שזה הזמן לחבק את נפתלי בנט. מי שאמרו לי את זה הם אנשי שמאל, חלקם רדיקליים, חלקם אנשי דגלים ורודים ושחורים, חלקם להט"בים וכולם חילונים. עכשיו, ברמה העקרונית ישנם דברים רבים שהייתי מעדיף לחבק קודם – בין היתר קקטוסים, דורבנים מכונמים או סמרטוטי סחלה שנשלפו מפתחי ניקוז באלנבי – אבל הטענה היא שחיבוק לבנט יוביל עכשיו לסיום עידן הטרלול והשנאה הביביסטי. ואם כך, כפי שהיה מנסח זאת ארי גולד: בוא נתחבק את זה ביאץ'.

הו הא מי זה בא. נפתלי בנט (צילום: גטי אימג'ס)
הו הא מי זה בא. נפתלי בנט (צילום: גטי אימג'ס)

השנאה של בנט לתל אביב, הלעג לרוח החופש התל אביבית, הבוז לנכונות התל אביבית להתפשר ולהתנצל, הייתה מגנט המנדטים שלו במשך שתי מערכות בחירות לפחות

צריך להזכיר: החיבוק הזה מגיע לו בערבון מוגבל ביותר. במשך שנים היה בנט חלק בלתי נפרד ממכונת השנאה המשומנת שאותה הזכיר בנאומו אתמול. הוא השווה את אנשי מפלגת העבודה לפעילי חמאס, הוא לקח חלק מרכזי ופעיל בהסתה נגד ארגוני זכויות אדם ואנשי תרבות ורוח (תשאלו את דורית רביניאן איזה חיבוק מגיע לו), הוא עבד צמוד עם קלוגהפט על קמפיין השנאה והדה-לגיטימציה המתמשך לאופוזיציה משמאל. לא שכחנו.

שירו איתי ניצנים. נפתלי בנט (צילום: גטי אימג'ס)
שירו איתי ניצנים. נפתלי בנט (צילום: גטי אימג'ס)

השנאה של בנט לתל אביב, הלעג לרוח החופש התל אביבית, הבוז לנכונות התל אביבית להתפשר ולהתנצל, הייתה מגנט המנדטים שלו במשך שתי מערכות בחירות לפחות. באחת הוא התחפש להיפסטר ויצא להטריל שמאלנים בשדרות רוטשילד, באחרת הוא חנק יונה לבנה בכיכר רבין ולעג לתקוות השלום של המחנה, ואיכשהו למרות שהבטיח "מפלגה של כולם" יצא ששוב ושוב הוא מוביל מיעוט פנאטי עם נטיות גזעניות\פשיסטיות ומסתיר סמוטריצ'ים מאחורי גבו. גם את זה לא שכחנו.

הממשלה שיוביל בנט תהיה ממשלת ימין הארדקור, ימנית בהרבה מרוב הממשלות שהוביל נתניהו בעשור האחרון בחוסר כישרון. את הממשלה הזאת מאפשרת לו תל אביב של יאיר לפיד, מירב מיכאלי, גדעון סער וניצן הורוביץ. בנט ומפלגתו קיבלו בתל אביב כ-3.6 אחוז מהקולות, משהו כמו 9,000 מצביעים בעיר כולה, על גבול חוסר הרלוונטיות הפוליטית. אם מישהו צריך לחבק כאן מישהו – זה הוא אותנו. 

מי פה צריך לחבק את מי, בעצם. נפתלי בנט ובנימין נתניהו (צילום: גטי אימג'ס)
מי פה צריך לחבק את מי, בעצם. נפתלי בנט ובנימין נתניהו (צילום: גטי אימג'ס)

וזה הדיל המסתמן: כדי לעצור את מחול השנאה הפסיכוטי של נתניהו ואת פירוק החברה הישראלית לגורמים, תל אביב מוכנה למשוח את אחד משונאיה המובהקים לראשות הממשלה. זה וואחד חיבוק. הוא, בתמורה, צריך ללמוד לחבק את ישראל ההומניסטית, להחזיר את השיח הפוליטי בישראל לפסים שפויים ודמוקרטים ובכך למנוע את התפרקותה של החברה הישראלית. ספק רב מאוד אם הוא מסוגל לכך, נפשית, אידיאולוגית ומעשית. זה בכל מקרה הולך להיות אוקוורד וקרינג'י.

החיקוי של נפתלי בנט ב"ארץ נהדרת" עומד עכשיו למבחן: האם בנט מסוגל להשיל מעצמו את הפנאטיות הילדותית המטרילה שלו, את הסמוטריץ' שבורח לו ואת ניחוח הפאשיזם של איילת שקד, ולבקוע מהגולם כפוליטיקאי בוגר, דמוקרטי, מאחה ומאחד? הנאום שלו אתמול בשמונה בערב היה נאום ראש הממשלה הכי טוב שנשמע כאן מזה עשור וחצי לפחות. זה נאום ששווה חיבוק. 

ערן זרחוביץ כנפתלי בנט ההיפסטר ב"ארץ נהדרת" (צילום: גטי אימג'ס)
ערן זרחוביץ כנפתלי בנט ההיפסטר ב"ארץ נהדרת" (צילום: גטי אימג'ס)

נחשול ההסתה הביביסטי המחליא שמתנפץ עכשיו על ראשיהם של בנט ושקד נושא בתוכו מטעני אירוניה כבדים, והאינסטינקט הוא לתת להם להזיע קצת מהשריפה שהם עצמם היו שותפים להדלקתה, אבל זה לא מה ששמאל עושה. שמאל, כפי שעשו השבוע מפגיני בלפור, מתייצב להגן עליהם מפני האש האנטי-דמוקרטית שמאיימת לשרוף את הכל. אין יותר חיבוק מזה.

בזמן שאנחנו מתלבטים אם לקפוץ למזרקה בכיכר רבין לכבוד ראש הממשלה הבא, המחובק, מותר וצריך לשאול גם מי יחבק את חברינו הערבים ביפו, שרואים בעיניים כלות אותנו מחובקים עכשיו עם גדולי שונאיהם. לכאורה יש עכשיו מספיק חיבוקים לכולם. במציאות חיבוקים זה לא תמיד מספיק.