ראינו שלוש סדרות ריגול ברצף. מתישהו גם נלמד להבדיל ביניהן

שלוש סדרות ראיתי במהלך פסח. סליחה, זה לא מדוייק. ראיתי יותר אבל אני לא רוצה לדבר על דברים שבדיעבד קשה להסביר (מי אמר "סדרה ביפנית על התפתחות שוק הפורנו ביפן" ולא קיבל?). ראיתי שלוש סדרות לא רעות. כולן מאותו הז'אנר. על אחת מהן, "סוכן הלילה" (נטפליקס), כבר כתבתי כאן כמה מילים. חלקן היו מחמיאות. השתיים האחרות הן "הרכש החדש" (נטפליקס) והעונה שלישית של "ג'ק ראיין" (אמזון פריים).

עכשיו הנה העניין – למרות שבזמן הצפייה, כל אחת בנפרד לגמרי הרגישה סבבה, עם כל הכוכביות והכשלים המובנים, כל נסיון לחשוב עליהן בדיעבד מטרגר אותי מיידית כמו לילה מוגזם של שתיה – הכל מטושטש, מעורבב ואי אפשר לקבוע בוודאות שלא היה מעורב בכל הסיפור גמד. רק שפה במקום גמד חיכתה שאלה פילוסופית – אם ראית שלוש סדרות אבל הם היו כל כך דומות עד שאתה לא מסוגל לזכור איזו עלילה ותת-עלילה קשורות לאיזו סדרה, האם באמת ראית שלוש סדרות? ואיך בכלל כותבים על כל סדרה בנפרד, אם אתה בקושי זוכר איזה גיבור שייך לאיזו סדרה?

למרבה המזל ב"ג'ק ראיין" חסכו לנו את הדילמה הזו. יש יתרונות בשמות דבילים, מסתבר. טום קלנסי, שכתב את הספרים של ג'ק ראיין, לא המציא את הקונספט של "האדם הנכון במקום הלא נכון" אבל לקח אותו לשיאים חדשים. ראיין הוא פרוטוטיפ של סוכן מסוג אנליסט – כזה שיש לו אומנם נסיון קרבי משירות צבאי קודם, אבל אין לו באמת שום דבר לחפש מעבר לשולחן שלו. למרות זאת, דווקא הוא מוצא את עצמו בשטח, מציל חיים ו/או את העולם. בדרך הוא כמובן נהנה מ"הגנת הגיבור", כלומר – יכול לעשות כל דבר, כולל לפוצץ מטען גרעיני במנהרה שהוא נמצא בה, ועדיין לשרוד. כי גיבורים, בטח כאלו שהסדרה קרויה על שמם, אף פעם לא מתים.

העונה השלישית של הסדרה, שעלתה לאוויר בדצמבר ממשיכה את אותו קו מוכר, כלומר שוד מוחלט מדברים שכבר ראינו. העלילה, בלי לחשוף יותר מידי ספויילרים, מספרת על נסיון לעורר מלחמה בין רוסיה למערב, כולל שימוש בפצצה גרעינית. ואם זה נשמע לכם מוכר, זה רק בגלל שליטרלי חצי מסרטי ג'ימס בונד היו בדיוק כאלו. ראיין הוא בונד מינוס ההכשרה, הרשיון להרוג והיצר המיני: הוא אנליסט, כשסוכנת זרה נהרגת בגללו כל העולם ואשתו רודפים אחריו (מה שכמובן לא יעצור אותו בדרכו להציל את העולם) וכיאה למישהו שלפי החישובים שלי, בעונה 10-12 אמור להיות נשיא ארצות הברית, הוא לא מאמין בסקס בלי אהבה.

התוצאה היא דמות קצת שטוחה, לא מאוד מעניינת, שתלויה כולה על העלילה – שגם היא, כאמור, משומשת למדי. גם הדמויות הקבועות שסובבות את ראיין – המנטור שלו, הסוכן לשעבר שעוזר לו והבוסית לא מצליחות לייצר שום עניין. אפילו ביחס לשתי העונות הקודמות, "ג'ק ראיין" מאבדת גובה. אם לא מדובר בדמות מוכרת שברור מה היעוד שלה בחיים, אין סיכוי שאמזון היו מחדשים את הסדרה אחרי עונה בינונית שכזאת.

בינתיים בנטפליקס, "הרכש החדש", לפחות על הנייר, לוקחת את הסיפור של ג'ק ראיין ומעתיקה אותו בלי בושה. שוב ה-CIA, שוב מרגל משרדי שמוצא את עצמו בשטח ומצליח לשרוד למרות שכל הסיכויים נגדו. מבחינת העלילה זה אכן נראה שכפול, לפחות חלקי. שוב רוסים, שוב מרדפים. אמנם פצצה גרעינית אין אבל יש סוכנים וסוכנים כפולים יש ויש, וגם מלא אקשן.

אבל דווקא אז, בדיוק כשנדמה ששוב מדובר בהעתק-הדבק, קורה דבר מוזר. כי בניגוד לראיין, שם יש גיבור אחד בלתי מעורער שאין לו שום דבר אחר בחיים מלבד העבודה, "הרכש החדש" לא עוסקת בנזירים. היא עוסקת בבני אדם. לאוון הנדריקס, הגיבור (בגילומו של נואה סנטיאנו, שאישית לא שמעתי עליו בחיי, אבל מסתבר שהוא סוג של כוכב נוער), יש משפחה, שותפים לדירה, מחויבויות חברתיות וכל מה שבדרך כלל נוטה להיכנס בין הרגליים ברגעי משבר. וזה בדיוק מה שקורה.

הדבר השני שהופך את "הרכש החדש" לשונה לחלוטין הוא האנשים שעובדים עם הגיבור. בעוד שג'ק ראיין ו"סוכן הלילה" מתארים סביבות עבודה אידיאליסטית, עם אנשים שילכו עד קצה העולם בשביל הסוכנות (מלבד הבוגד שמכר את חבריו ויתפס בסוף העונה. המחלקה המשפטית של ה-CIA ב"רכש החדש", מהבוס הגדול, ועד אחרון עורכי הדין, היא חבורה של אנשים שכל מטרתם היא לא לעשות את העבודה. לדעת כמה שפחות, לשאול כמה שפחות שאלות, ובעיקר לקחת כמה שפחות אחריות. וזה, כבר נשמע פחות כמו תסריט של סרט הוליוודי ויותר מקום עבודה כמו שאנחנו מכירים.

זה לא ש"הרכש החדש" חפה מתקלות. יש שם הרבה יותר מידי סיפורי רקע, חלקם קשורים באופן ישיר לאירוע, חלקם הרבה פחות וסתם לוקחים ראש. גם המשולש הרומנטי שנוצר במהלך הדרך, למרות הטוויסט שהוא מקבל, הוא אם כל הקלישאות. ועדיין, אם מצמידים לכם אקדח לרקה ומכריחים אותכם לראות רק סדרת ריגול אחת החודש, אז א. אתם קלישאה כמו כל שאר הסדרות וב. לכו על "הרכש החדש".