ותיקי הקהילה חוזרים למפץ הגדול של המאבק הלהטב"קי

הלילה של שישי, 27 ביוני 1969, היה תחילה הלילה רגיל לגמרי בסטונוול אין – פאב להט"בי בגרינץ' וילג' בניו יורק. הפאב, שנשלט על ידי המאפיה הניו יורקית, משך בעיקר מלכות דראג וטרנסג'נדריות, אולי כי היה אחד משלושה מקומות בלבד בניו יורק שהרשו להן להיכנס. באמצע הלילה – שעה 1:20 – הגיעה המשטרה ועצרה את הנוכחים, בפשיטה שהפכה לשגרה. הייתה זו הפעם השנייה באותו השבוע, כחלק מדיל של המשטרה והמאפיה, אבל בלילה הזה משהו היה שונה, והמעצר לא הלך כרגיל. יש שאומרים שהייתה זו לסבית שנעצרה, שנענעה את משאית המשטרה מבפנים וסירבה ללכת בשקט למעצר. לפי היסטוריונים אחרים הייתה זו הסגירה של חמישה פאבים להט"ביים שעוררה את הכעס הגדול. אגדה אחרת מתעקשת שהיה זה המוות של האייקון הלהט"בי ג'ודי גארלנד כמה ימים לפני כן שגרם לעצב ולתסכול להתפרץ. כך או כך, אם בכל ערב אחר הנוכחים היו מתפזרים ובורחים עם הגעת המשטרה, מובסים ומושפלים, הפעם הגייז נלחמו בחזרה.

המהומות בסטונוול הן המפץ הגדול של הדרישה הלהט"בקית לשוויון זכויות. זה נחשב האירוע המכונן של הקהילה הלהט"בית, זה שאחריו הכל השתנה, כשגייז הבינו שיש להם את האפשרות ואת הכוח לדרוש שוויון. במשך ארבעה ימים סירבו הנוכחים בסטונוול להיכנע לשוטרים: כ־2,000 מפגינים, בהם לא מעט סטרייטים שהצטרפו מתוך סולידריות, עמדו כנגד 400 שוטרים והפיצו מסר שמהדהד מאז בכל מצעד גאווה: להט"בקים צריכים לקבל זכויות שוות בפני החוק. חלונות נשברו, מכוניות נהפכו, זבל הוצת והרחובות התמלאו באלימות ובכעס. בפעם הראשונה בהיסטוריה גייז לא הסכימו להיכנע לדיכוי ונלחמו בחזרה, כקולקטיב, כקהילה. על קיר הסטונוול אין הופיע הגרפיטי "Gay Power": שתי המילים שצוותו יחדיו לראשונה הפכו את הזהות הקווירית ממעוררת בושה ללגיטימית, קיימת ואפילו מעצימה.

"שמעתי על סטונוול שנים אחרי, באותו זמן לא שמעתי על זה בכלל. זה הגיוני, כי לא היה אינטרנט, נחשפת אז למה שהיה בערוץ היחידי בטלוויזיה או בשלושת העיתונים הרגילים. הייתי מאוד בתוך הארון"

הגיבורות הלא מושרות של סטונוול היו דראג קווינז וטרנסג'נדריות, ובהן האקטיביסטיות מרשה פ' ג'ונסון וסילביה ריברה. מלכות הדראג שהן כוכבות בינלאומיות ב"רופול'ז דראג רייס" היו נעצרות אז רק על הלבוש שלהן – להתלבש בבגדים של המגדר ההופכי היה בלתי חוקי בניו יורק. היום הדראג הוא עולם מלא ועשיר של חתרנות, קאמפ וגישות חדשניות למגדר. לפני 50 שנה, מלכות דראג נמצאו בשוליים הקשים של החברה, חסרות בית ועניות עקב אפליה במקומות עבודה. "כולנו היינו מעורבות במאבקים כמו תנועת זכויות האזרח, התנועה נגד מלחמת וייטנאם, התנועה לשחרור האישה וכולנו היינו מנודות. הסיבה היחידה שסבלו את הקהילה הטרנסג'נדרית היא כי לא הסכמנו לקבל חרא מאף אחד. לא היה לנו מה להפסיד", סיפרה ריברה שנים אחר כך.

המהומות בסטונוול, שנמשכו לתוך הימים שאחרי ערב המעצרים הראשון, נבעו מדיכוי ממסדי ארוך ואינטנסיבי. המקרתיזם של שנות ה־50 קישר בין הומוסקסואליות לפדופיליה וקומוניזם, ועיגן בחוק פיטורים בשל נטיות הומוסקסואליות, מה שהוביל לפיטורים המוניים. השוטרים היו מפרסמים את תמונותיהם של העצורים מפאבים הומוסקסואליים בעיתון, והומואים פחדו לדבר זה עם זה פן יתקלו בשוטר במסווה. העונש על אקט הומוסקסואלי מיני נע בין חמש שנים למאסר עולם. ארגונים חלוציים כמו Daughters of Bilitis הלסבי והתנועה ההומופילית ניסו לצמצם את הנזק, בהצלחה מעטה. התסכול על המצב ההולך ומידרדר של להט"בקים, שהביטו בעיניים כלות בשאר המאבקים האזרחיים של שנות ה־60, הוא הדלק שהתניע את המהפכה.

האירועים בפאב הניו יורקי עיצבו מחדש את השיח הלהט"בקי הבינלאומי והפכו את הגייז ממיעוט נרדף לקהילה. שנה לאחר מכן התקיים מצעד הגאווה הראשון בניו יורק, שהיה הסנונית שבישרה על מצעדים בכל רחבי הגלובוס. היום המצעדים מזוהים עם ספונסרים מסחריים ומשאיות רועשות, אבל המטרה המקורית הייתה ליצור נראות חברתית: לצאת החוצה ללא בושה, להחזיק ידיים בלי לפחד מתקיפה, לחגוג את הזהות הלהטב"קית על השונות והאחרות שלה. וזה עבד: ב־1973 "הומוסקסואליות" הוסרה מרשימת מחלות הנפש של האיגוד האמריקאי לפסיכיאטריה, והפעילות של ארגוני המחאה עשתה שינוי בספרי החוקים של המדינות השונות, בארצות הברית ומחוצה לה.

הולך על ענן

חמישים שנים אחרי, המסר של סטונוול עדיין רלוונטי ודחוף. בעוד המאבק המתוקשר והמרכזי של הקהילה בישראל הוא על הזכות להורות, המרד בסטונוול היה בסיסי יותר ונבע מדרישה לחיים מוגנים ובטוחים, מאבק שהקהילה הטרנסג'נדרית בארץ מנהלת עד היום. בזמן אמת ההדים של סטונוול לא הגיעו לישראל. הדס איילון, במאית הסרט התיעודי "הדווקאים" שמספר את סיפורה של ראשית הקהילה ההומוסקסואלית בארץ ויוקרן ב"כאן 11" ב־15.6, הופתעה מכך לא מעט.

"היה לי ברור שסטונוול הולך להיות חלק מהסרט שלי, ושאנשים יגיבו על זה, ואף אחד פה בזמן אמת לא שמע על זה", היא מספרת. "חיפשתי בעיתונות הישראלית ולא מצאתי כלום, לרוב ההומוסקסואליות מקושרת לפשע כלשהו". על סטונוול אולי לא שמעו, אבל רוח המאורע הגיעה עם העולים החדשים של שנות ה־70: "חבר'ה אמריקאים שהיו בסטונוול או בתקופה הזאת בארצות הברית, ובמצעד הגאווה הראשון ב־1970, וחלקם הגיעו לארץ, משוחררים מהמשפחות שלהם, והכניסו לחבר'ה תחושה שזה בסדר להילחם על הזכויות ולא להתבייש. הם היו קטליזטור".

מתוך הסרט "הדווקאים"

בסרט מציגה איילון את המעבר של הקהילה מבודדים באפלה, חסרי ידע ומלאי בושה, לקבוצה מאורגנת. בין השאר היא מספרת על מקומות המפגש השונים של הקהילה המתהווה, שנפגשה בגינת לונדון בתל אביב. "הם לא נתנו שמות אמיתיים. הם החליפו כמה מילים כמו 'ערב יפה, מה השעה?', ומשם ירדו לחוף לקיים יחסי מין. היו קבוצות בוהמיינות שהיו נפגשות, הם לא היו קוראים לעצמם הומואים, אלא 'כזה' או 'כאלה'. היה המון חוסר אינפורמציה".

הרגע ההיסטורי שבו הקהילה יצאה מהארון לראשונה היה מפגש גאווה פומבי בגינת שינקין בשנת 1993, שמתועד בסרט "הזמן הוורוד" של הבמאי יאיר קדר אשר נזכר באירוע בהתרגשות. "זה היה מאוד מרשים: יעל דיין מדברת, יש במה, יש ארון (ארון שהוצב במקום כדי שהנוכחים יוכלו לצאת ממנו באופן סמלי – נ"פ). הרגשתי שאני הולך על ענן. כל החיים שלי היו בלילה, במועדונים או בגן העצמאות, ופתאום זה הגיע למקום פומבי עם מאסה של אנשים שלא ידעתי איך הם נראים באור היום, אבל זיהיתי את רובם. זה היה היי כזה!", הוא מספר, ומסכם: "הרגשנו שהעיר מתחילה להשתנות". דיין (העבודה) הייתה חברת הכנסת היחידה שהגיעה לאירוע. היום פוליטיקאים רצים לנאום במצעד כדי לקושש קולות להט"בים, אבל התמיכה של דיין אז הייתה מהפכנית.

הפער בין ההתארגנות הזאת לבין המצעד הראשון, שהתקיים בשנת 1998 ונישא על גלי האהדה לזכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, היה ענקי. "לקח למצעד זמן לצעוד", צוחק קדר. "בהתחלה לא הרגשנו צורך במצעד כי היה כיף להיות במקום אחד גדול כמו גן מאיר. בשבילי זה היה גדול מדי. בגינת שינקין הכרתי את כולם, ופתאום זה הפך לעוצמתי אבל גם אנונימי. הייתה קהילה קטנה שהפכה להיות ענקית, כל האינטימיות נעלמה, אבל זה נתן לאנשים להתחבר לעצמם ולצאת מהארון. היום המצעד זה מראה מרשים מאוד, אני לא מאמין שזה קורה".

בישראל אין אירוע של מאבק מכונן שסלל את הדרך, אלא פעילות מתמשכת של ארגונים למען זכויות. גיורא קפלן, אחד מהמרואיינים בסרט "הדווקאים", שמתגורר עם בן זוגו כבר 44 שנה בתל אביב, מספר שהוא לא שמע על סטונוול כלל ואפילו לא היה מודע למילה "הומוסקסואליות". "שמעתי על סטונוול שנים אחרי, באותו זמן לא שמעתי על זה בכלל", הוא אומר. "זה הגיוני, כי לא היה אינטרנט, נחשפת אז למה שהיה בערוץ היחידי בטלוויזיה או בשלושת העיתונים הרגילים. הייתי מאוד בתוך הארון, לא הכרתי גייז אחרים בכלל, לא ראיתי מאמר, סרט או ספר על הנושא של הומוסקסואליות, חשבתי שאני היחיד בעולם שמרגיש ככה עד כשהתחלתי להכיר אנשים, כשגיליתי שיש מקום מפגש, שם היה אפשר ליצור קשר. ידעתי שאני שונה אבל לא ידעתי אפילו לתת שם למה אני".

קפלן מספר על החברה הישראלית של התקופה, שלא אפשרה שונות בכלל (לא רק מבחינה מינית). "היינו במדבר. ישראל הייתה מנותקת מהעולם. זו התקופה שלא נתנו לביטלס להופיע בארץ! אז נושא כזה לא עלה במציאות הישראלית. כשנסעתי ב־1975 עם בן הזוג שלי בפעם ראשונה ללונדון ולאמסטרדם, הייתי בשוק – לא הבנתי שיכול להיות שיש מקומות מפגש לגייז, עיתונות גאה. עד אז היה לי תפיסות של החברה הישראלית שסבבה אותי, שהייתה מאוד הומוגנית. להעז לחשוב שאולי אני הומו?! זה היה הדבר הכי שלילי שיכול להיות, ואין איש שאיתו אפשר לדבר על זה, ההתמודדות היתה לבד לחלוטין". היום, הוא אומר, הוא מרגיש גאווה. "הסתכלנו על מצעד הגאווה בשנה שעברה מאיזה גג, ועברו מיליוני אנשים, והמשפט שיצא לי בלי לחשוב, 'אנחנו סללנו את הכביש ועכשיו הם יכולים לצעוד'".