סטטיק ראוי לתחזק קריירת סולו מצליחה. האלבום הזה הוא התחלה טובה

אל אלבום הבכורה של סטטיק, "לירז", הגעתי עם הרבה ציפיות אך לצידן גם לא פחות חששות. סטטיק הוא האחראי העיקרי לרנסנס של הפופ הישראלי שהחל באיזור 2015-16 ונמשך עד היום. הוא הסתכל על תעשיית הפופ העולמית ועשה לה אדפטציה מדוייקת ומחושבת עבור הסצנה המקומית. עם זאת, בשנותיהם האחרונות של סטטיק ובן אל החלוצים של הפופ הישראלי מצאו עצמם יותר מובלים ממובילים. נועה קירל, אנה זק, אגם בוחבוט, נונו, מרגי ועוד הפכו לנועזים ומעיזים יותר בעוד סטטיק ובן אל העדיפו לשחק על בטוח.

>> הסרט של סטטיק ניסה להראות כמה הוא אנושי, ורק הוכיח שהוא מוצר

השאלה הגדולה שעליה חיפשתי תשובה באלבום היא – האם סטטיק יצליח (או בכלל ינסה) להמציא את עצמו חדש? במקרה של סטטיק זו שאלה גורלית. אם לא יצליח, לקריירת סולו לא תהיה הצדקה. אם יצליח, מה שזה לא יהיה שהוא יעשה כבר יחלחל אל כל התעשייה. אבל עוד לפני הלחיצה על הפליי כבר יש מה להעריך: העובדה שסטטיק בחר להוציא אלבום לפני הכל, ללא סינגלים מקדימים וללא קליפים בשלב הראשון, איננה מובנת מאליה בסצינת הפופ הישראלית. נועה קירל, אנה זק, מרגי, נטע ברזילי – לאף אחד מהם עדיין אין אלבום אולפן מלא, לסטטיק ובן אל היה אלבום אחד ויחיד, "שבעה ירחים", שגם הוא הגיע רק שש שנים אל תוך הקריירה שלהם. רק נונו הייתה צדיקה בסדום כאשר הוציאה אלבום בכורה מלא (ומצוין) כשנה אל תוך הקריירה שלה. והנה "לירז" מגיע עם 12 רצועות מלאות, ללא קטעי מעבר, מה שהופך אותו גם לאחד מאלבומי הפופ הבודדים בשנים האחרונות עם כמות כה מכובדת של חומרים חדשים.

האלבום נפתח עם שיר הנושא "לירז", מעין בלדת ראפ קודרת, בו לירז האותנטי והמתוסבך מנהל דיאלוג עם סטטיק – האלטר אגו השטני, מעין דינמיקת אמינם/סלים שיידי. מלבד שורה בודדת בפזמון ("גם בטוב וגם ברע, זה מחיר ההצלחה") שמרגישה קצת אוף, מדובר בפתיחה חזקה לאלבום: קונספט מעניין, הפקה מרשימה ובתים מצויינים. האלבום ממשיך עם שני באנגרים דאנס-פופים מעולים, "בלנסיאגה" ו"רונדלים", שעוברים בין ראפ לשירה ומוחזקים היטב על ידי סטטיק לבדו. משם מגיע השיר השלישי, "פשע מושלם" שהוא גם שיתוף הפעולה הראשון באלבום מתוך שלושה: כאן זו עדן בן זקן, כשבהמשך ב"טרנטולה" וב"לשטוף את העיניים" מתארחים אגם בוחבוט ואיתי לוי, בהתאמה. בן זקן בוחבוט נותנות ביצועים ראויים לשבח בשיתופי פעולה שנעשו בצורה אינטליגנטית ומחמיאה לכל הצדדים. "לשטוף את העיניים" לעומת זאת מרגיש כמו בי-סייד של סטטיק ובן אל כאשר איתי לוי בתפקיד ממלא מקום.

מועמד בולט לתואר השיר הטוב באלבום הוא "תחנונים" שנע באלגנטיות בין סאונד מזרחי מיושן אל טראפ-דריל ובין שירה מסולסלת ואוטוטיונית לראפ. "תחנונים" מציג צבעים חדשים ומחמיאים של סטטיק, כפי שעושה גם שיר הסיום "מחול". "מחול" הוא בלדת גיטרה שכוללת כמעט אך ורק שירה ומעט מאוד עיבוד קולי ביחס לשאר האלבום. סטטיק מחזיק את האתגר הקולי בצורה מכובדת ומראה שאף על פי שאינו הזמר הכי דגול, הוא יכול לזהור במלודיות שמתאימות למידותיו.

״לירז״ הוא ממש לא אלבום מושלם, אך הוא אלבום פופ מעולה. הוא נע סביב אותם הז׳אנרים שאנחנו רגילים לשמוע בפופ הישראלי – דאנס, טראפ, רגאטון ומזרחית, אך הוא מצליח לעניין באמצעות עירבוב וקפיצות ביניהם בצורה מעט יותר נועזת ממה שאנחנו מכירים במיינסטרים. האלבום נעשה בזמן קצר אך איננו נשמע כך. הוא נשמע עשיר, מהודק ומושקע. האלבום מרגיש כמו פרוייקט של ניסוי וטעייה, של חיפושי כיוונים וסגנונות שונים על מנת למצוא את נקודות המיקוד בהמשך קריירת הסולו. ניכר שבסטטיק טמונים עוד המון יכולת וכישרון שנותנים להאמין כי בעתידו צפויות יצירות עוד טובות בהרבה. הוא יכול וראוי לקריירת סולו מצליחה שיש לה סיכוי טוב מאוד להתעלות על כל מה שעשה עד עכשיו במסגרת הצמד.