יהי זכרם טודו בם: סטטיק ובן אל המציאו מחדש את הפופ הישראלי

נדמה כאילו עברו עשורים מאז ששלישיית סטטיק, בן-אל וג׳ורדי נפגשה לראשונה במסגרת השיר ״#דוביגל״ של רון נשר. השנה הייתה 2015 וסצינת המוזיקה המיינסטרימית הישראלית הייתה שונה מהותית ממצבה כיום. מוזיקת פופ אמיתית הייתה קיימת רק בשוליים, בעוד שתחנות הרדיו ניגנו אך ורק "מוזיקה ישראלית" – "מזרחית" ו"אשכנזית". 

סטטיק ובן-אל היו מהראשונים בארץ שהשכילו להבין את כוחה של יוטיוב, ובאמצעותה הצליחו לכבוש את הקהל הצעיר עם שירים כמו "ברבי" ו"כביש החוף" מתחת לאפם של עורכי ומבקרי המוזיקה. בעוד קודמים להם יצרו פופ-בעברית, כזה שנשמע כמו פופ אמריקאי מתורגם, סטטיק ובן-אל מצאו את הנוסחה לפופ ישראלי אמיתי. הם הצליחו לשלב את המכנים המשותפים הרחבים ביותר בחברה הישראלית: "מה שמדבר אל הישראלים זה באס עם סלסולים", הם אמרו וצדקו.

עם זאת, כל אמן פופ ששואף להגיע רחוק צריך לדעת שמוזיקה טובה היא תנאי הכרחי אך לא לא מספיק. פופ צריך לבוא עם ויז'ואל. סטטיק ובן-אל הבינו גם את זה וכבר בתחילת דרכם גייסו צלע נוספת ומשמעותית – הבמאי רומן בוצ'אצקי. בוצ׳אצקי ביים את הקליפ ל"סלסולים" והצליח בתקציב של ישראל לתת תחושה של חו"ל. 

הפריצה של סטטיק ובן-אל והגעתם אל לב המיינסטרים התחילה למעשה את מה שאפשר לקרוא לו תקופת הרנסנס של הפופ הישראלי, שנמשכת עד היום. לצידם פרצה גם נועה קירל ויחד הם פתחו את הדלת עבור שלל כוכבי פופ כמו אגם בוחבוט, מרגי, אלה לי שחר סאול ונונו. כיום הפופ הישראלי הוא תעשיה צומחת וספק גדול אם כך היה המצב ללא סטטיק ובן-אל.

ככל שהתחרות התגברה כך גם התמתנה הפופולאריות של הצמד. בשנים האחרונים יותר ויותר סינגלים שלהם עברו מתחת לרדאר וזכו להצלחה בינונית בלבד. אותה הנוסחה שהביאה להצלחתם החלה להיות בעוכריהם. השירים החלו להישמע דומים מדי ותבניתיים מדי והסאונד לא הצליח להתחדש ולחדש באופן משמעותי. השניים נראו בעיקר בתכניות ריאליטי ובקמפיינים, ונראו כמי שכבר רואים את הסוף ומנסים לעשות כמה שיותר כסף כל עוד ניתן. גם הניסיון לקריירה בחו"ל שהתחיל כהבטחה גדולה הפך לניסיון כושל כשהתברר ששום סכום כסף של חיים סבן לא יצליח לקנות הצלחה בינלאומית.

דווקא בשנה שעברה התרחש מיני קאמבק כאשר יצא "אפס מאמץ", שכעת אפשר בהחלט להכריז עליו בתור השיר הטוב ביותר בקריירה של הצמד. מאז "אפס מאמץ" אף סינגל, כולל אלו עם עומר אדם, לא הגיעו להצלחה בולטת במיוחד ותחושת המיצוי הורגשה מתמיד. אל תחושת המיצוי האומנותית הצטרפה שרשרת של אסונות יח"צ (שכוללות את הפרידה של סטטיק לצד שלל שמועות רכילותיות ואת הקלטות האימים של בן-אל), שסימנו את המסמר האחרון בארון הקבורה של הקריירה שלהם כצמד. בין לבין היו גם ריבים בין השניים מאחורי הקלעים, הופעות שהתבטלו ועמוד תאורה שקרס במהלך הופעה. בדיעבד, אם הפיצול היה מתרחש לפני כשנה, זאת הייתה חגיגות ניצחון. כעת, חגיגות הסיום של סטטיק ובן-אל מרגישות כמו אירוע של חוסר ברירה כשברקע כינור קטן משמיע מנגינה עצובה. 

קשה לראות איך בן-אל יוכל אי פעם להצליח שוב במיינסטרים הישראלי. מבחינה מוזיקלית לסטטיק קיים פוטנציאל אדיר לקריירת סולו מוצלחת, אך יצטרך קודם לקחת תקופת צינון ולהתאושש מאסונות היח"צ. על אף הטון הצורם בסיום, חשוב לזכור ולהזכיר את השפעתם האדירה של סטטיק ובן-אל (וג'ורדי!) על המוזיקה הישראלית, ואת העובדה שאמנים רבים כיום חבים להם את הקריירה שלהם. אתם עוד תתגעגעו אליהם.

>> עוד ב-2018 זיהינו את הסדקים: העובדה המטרידה ב"גומיגם"
>> עם כל הכבוד לסטטיק ובן אל, סנופ דוג בא לכל מי שמשלם
>> איזה תה אמרתם? "נמסטה" של סטטיק ובן אל כולל מסר חתרני