פסטיבל סטימר: מה קורה כשהמציאות המדומה מגיעה לקולנוע?
ביי ישיבה סטטית מול סרט, שלום מציאות מדומה. משקפי המציאות המדומה והכלים האינטראקטיביים הולכים ופולשים לעולם הקולנוע. פסטיבל קולנוע חדש וראשון מסוגו בארץ מנסה להוכיח שמדובר בעתיד התחום
כל מי שלמד קולנוע מכיר את הסיפור על הקרנת הקולנוע הראשונה, שבה הצופים שהוקרן בפניהם סרט המציג רכבת נכנסת לתחנה כה פחדו מהתמונה שנגלתה להם עד שחלקם נסו מן החדר בצרחות. אנחנו נוטים לצחוק על אותם אנשים נאיבים שלא הכירו את הטכנולוגיה של הקולנוע וחשבו שהתמונה בשחור לבן היא רכבת אמיתית, אבל רק בשבוע שעבר כותב שורות אלו (שראה מספיק סרטים בחייו וגם ניסה כמה פעמים משקפי מציאות מדומה) מצא את עצמו, בעודו עוטה משקפי סמסונג גיר VR, נשען אחורה בבהלה כדי לחמוק מדינוזאור מאיים. ככה זה כשיושבים לשיחה עם מארגני פסטיבל סטימר לקולנוע אינטראקטיבי.
לחצו לאירועים המומלצים בפסטיבל סטימר למציאות מדומה
מציאות מדומה היא אחת ממילות הבאזז הכי חמות כיום בתעשיית הסרטים האמריקאית ובעמק הסיליקון, וקולנוע אינטראקטיבי הוא המקום שבו שתי תעשיות הבידור הכי משפיעות בעולם נפגשות סוף סוף בתקווה לשנות את חיינו פעם אחת נוספת. כמה מהחברות הגדולות בעולם משוכנעות שהעתיד שם: סמסונג משקיעה בציוד צפייה וצילום ב־360 מעלות, פייסבוק קנתה את אוקולוס ריפט (אולי החברה הכי מפורסמת בעולם בתחום הזה כיום), סוני עובדת על משקפיים משלה למשחקים ומיקרוסופט הציגה לפני כחצי שנה את ההולו־לנס, משקפיים למציאות מרובדת (משקפיים שיציגו הולוגרמות על גבי העולם האמיתי, כך שהמשתמש יוכל לתקשר ולשחק איתן).
מה שטוב לספילברג ולסקורסזה
בינתיים בהוליווד, יותר ויותר במאים, כמו רידלי סקוט וכריסטופר נולן, כבר שלחו ידם בתחום וגם סטיבן ספילברג, מרטין סקורסזה ואחרים עובדים על חוויות מציאות מדומה. גם בפסטיבל סאנדנס הוצגה, לצד התחרות הרשמית, מסגרת מיוחדת לסרטים אינטראקטיביים.
סטימר יהיה פסטיבל הקולנוע הראשון שיעסוק אך ורק במציאות מדומה ובקולנוע אינטראקטיבי, בתקווה לפתוח את הרעיון החדשני בפני הקהל הישראלי שעדיין נמצא מאחור בתחום הזה. מארגני הפסטיבל – עדי לביא, ענבל שרין אנלן וטל הרינג, שלושתם מהחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב – מנסים לגרום לתעשיית הקולנוע הישראלית ולאקדמיה לשים לב למה שהרבה פסטיבלים בחו״ל כבר מסמנים כזן חדש של קולנוע (וקולנוענים) שהולך לשנות את הצורה שבה אנחנו חווים סיפורים.
״אנחנו יוצרים בפלטפורמות אינטראקטיביות״, מספרת לביא, ״אבל אין עם מי לדבר על זה בארץ. השפה של הקולנוע האינטראקטיבי מתפתחת בעולם, אבל לא כאן. מרוב תסכול התחלנו לחשוב על תוכנית החלומות שלנו – מקום שמאפשר לחבר בין יוצרים חדשים ליוצרים שכבר שנים בענף״. במסגרת הלימודים עבדה לביא על פרויקט תיעוד ים המלח ב־360 מעלות. ״אני רוצה לתעד את המקום הזה לפני שהוא נחרב״, היא הסבירה, אבל כשהיא הגיעה עם הפרויקט לכיתה היא זכתה לצחוק ולחוסר הבנה הן מצד המורים והן מצד הסטודנטים. “׳את מי זה מעניין?׳, שאלו אותי״.
אם לא תטעם, איך תדע
״חלק מהבעיה נובעת מכך שרוב האנשים עדיין לא ניסו את הטכנולוגיה הזאת. אתה צריך קודם לשים עליך את המשקפיים בשביל להבין את הפוטנציאל העצום״, אומרת אנלן. ואכן, חלק מהמטרה של הפסטיבל היא קודם כל להנגיש את הנושא לציבור המבקרים, שיוכל להתנסות במדיום מדובר אבל זר לרוב האנשים. אולי זה מה שיוכל לבטל את הפחד והזלזול שקיים בתחום מצד הצופים והיוצרים.
גם טל הרינג נתקל בלא מעט סירובים ותהיות. ״תהיתי איך אפשר לספר סיפור קולנועי בטכנולוגיה אחרת. באתי לכמה מרצים בחוג והם פשוט לא הבינו מה רוצים מהם. הם פסלו את זה מיד. גם כמה במאים שפגשתי אמרו, איך מביימים ככה? הרי אתה מאבד את השליטה של הבמאי אם אתה נותן לצופה להסתכל לאן שהוא רוצה. זה אחרי שהם אמרו לי לא. עכשיו אנחנו רואים שהאורחים והיוצרים בפסטיבל אמרו לעצמם שאף שהם עוד לא יודעים לאן המדיום הזה מתפתח, הם רוצים לנסות לספר בו סיפור״.
לעומת הוליווד, שתמיד חיבקה במאים שאימצו טכנולוגיות חדשות, ישראל אינה ידועה בחדשנות הטכנולוגית שלה בתחום הקולנוע. עד לפני חמש שנים המושג ״סרטי ז׳אנר״ נחשב עדיין לתופעה בחיתוליה, ורק בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר סרטים שמוכנים לשלב אפקטים מיוחדים, כמו ״אבוללה״, שבו המפלצת שעל שמה נקרא הסרט נוצרה כשילוב של בובה עם אנימציה, או ״אני לא מאמין, אני רובוט?!״ (שמושפע מאוד ממשחקי מחשב) ששילב צילום לייב עם אפקטים דיגיטליים. אחד היוצרים של ״אני לא מאמין, אני רובוט?!״, טל גולדברג, ישתתף בחממת הסרטים הראשונה של הפסטיבל. ״מסקרן אותי לנסות לראות איך עושים קומדיה במציאות מדומה. אני מגיע לזה כגיימר ומעניין אותי לראות את השילוב בין קולנוע למשחקי מחשב. זה רק טבעי שזה יתרומם בארץ, במיוחד באווירת הסטארטאפים שיש כאן״.
איפה את, מדינת הסטארטאפ?
כולם מסכימים שדווקא בתחום הסטארטאפים, הרבה יזמים ישראלים זיהו את הפוטנציאל ומנסים להיכנס לתחום. גם הטכנולוגיה נהיית זמינה יותר ויותר: יש יותר מצלמות שקולנוענים יכולים להתנסות בהן ודרכים רבות יותר ליצור סרטים אינטראקטיביים ומשחקי וידיאו עם עלילה א־לינארית, ועדיין נדמה שבמאים רבים חשים מאוימים מהרגע שבו לצופה יינתן כל כך הרבה כוח שהוא יהיה זה שיחליט לאן הולכים, איפה מתמקדים ולאן מסתכלים בתוך הסיפור.
“יש לנו פאנל שטל (גולדברג) מנחה בהשתתפות ארי פולמן״, מספר הרינג, ״שנקרא ‘שפה קולנועית ומציאות מדומה׳. זה האתגר: איך אני יכול לספר את הסיפור שלי אם הצופה יכול להסתכל לאן שהוא רוצה? נכון שזה לא כמו הסרט המסורתי, עם עריכה ומשך זמן מוגדר, אבל יש אלמנטים נוספים שאתה יכול להשתמש בהם בשביל לבנות סיפור. לא צריך להסתכל רק על האלמנטים שאתה מאבד ביכולת הסיפור שלך, צריך להסתכל על האלמנטים שאתה מקבל״. ״האמת היא שמשחקי וידיאו כבר בונים את השפה הזאת״, מוסיף גולדברג. “יש מתח בין קולנוע למשחקי וידיאו שהוא בדיוק קו הגבול בין פסיבי לאקטיבי, שבו הצופה שואל אם הוא רוצה לקחת חלק או לצפות מהצד״.
כולם מסכימים שמציאות מדומה לא נועדה להחליף את הקולנוע, אלא להיות מדיום חדשני שיוכל להביא סיפורים ממקום אחר. אחת האורחות בפסטיבל היא נוני דה לה פלמה, חלוצה בתחום המציאות המדומה. דה לה פלמה, שטבעה את המונח “עיתונות אימרסיבית״, טוענת שבמקום שהקורא יקבל מידע מכותרות וצילומים, שבהם הוא צופה מהצד, צרכן העיתונות יוכל להיכנס לנעליו של האובייקט המסוקר. למשל, לעבור את המסלול שעובר פליט מסוריה, לראות מה הוא משאיר מאחור ולאן הוא הולך. הרעיון של מציאות מדומה נקשר בעבר בעיקר לבריחה מהמציאות, לאובדן קשר עם העולם שלנו ולעולם של פנטזיה בלתי פוסקת, אבל נדמה שהחלוצים החדשים בתחום דווקא מעוניינים דווקא לחבר אותנו למציאות ולתת לנו את ההזדמנות לחוות אותה מבעד לעיניו של מישהו אחר.
פסטיבל סטימר סלון לקולנוע אינטרקטיבי ומציאות מדומה,
2.3 ־ 5.3,
CCA (המרכז לאמנות עכשווית), תל אביב.