יצאנו בסילבסטר לחפש את החזרה לשפיות. היא לא נמצאת כאן יותר
גם אם מצליחים להתגבר על רגשות האשמה, לנסות לבלות קצת בחוץ ולהתנתק לרגע בזמן המלחמה מתגלה כמשימה בלתי אפשרית. גם בערב ראש השנה הלועזית, גם אם ממש מנסים - המציאות מטפטפת מכל כיוון, וטוב שכך // טור אישי
יצאנו לחגוג את תחילת השנה הלועזית. בכל מקום אחר בעולם זה סתם מאורע רגיל שמתרחש פעם בשנה – יוצאים לשתות, שמחים סביב אנשים, אולי רוקדים קצת, סופרים אחורה לחצות ומתנשקים. אתם יודעים, חיים נורמליים. סתם מציאות. אבל אנחנו לא חיים במקום עם הזכות לצאת וליהנות. בעת מלחמה איבדנו את היכולת להתנתק, גם בעיר שאינה נרדמת, גם בערב האחרון של השנה, גם כשסתם רוצים לשמוע זיקוקים, אבל חוטפים בומים.
יצאנו החוצה בסביבות עשר וחצי, בדרך לבר צפון יפואי שסגרנו בו מקום מראש די בקלות יחסית לערב הסילבסטר בתל אביב. לא באמת משנה איזה בר, כי האווירה היתה קצת דומה בכל מקום בעיר דרכו עברנו – כולם יצאו מגונדרים במידה, מנסים לא לבלוט או להרעיש יותר מדי, אבל עדיין נואשים לשמוח. זה לא הרגיש כמו המסיבה, אלא כמו אנשים שממש מחפשים מסיבה. כמו התור האורך לאומן 17 שחלפנו על פניו – כולם עומדים קצת קפואים, קצת נרגשים, מאוד זהירים וטיפה טראומטיים. בשביל שנהיה פוסט-טראומטיים צריך להיות בפוסט.
העיר הרגישה, אולי לראשונה מאז ה-6.10, כאילו היא חיה שוב, אבל יש בהרגשה הזו מידה של פיקציה. כי מאחורי האשליה האופטית של כיף, ריח רגשות האשמה ריחף באוויר. מחוץ לבר שבאזור מרזוק ועזר ישבו כמה אנשים על השולחנות, עישנו ודיברו בעדינות. כולם קצת מרגישים לא נוח שהם יוצאים. אני הרגשתי קצת לא בנוח שיצאתי. עושים לזה רציונליזציה, כמובן – 'אין שום עזרה בלהישאר מדוכא בבית', 'צריך להניע את הכלכלה', 'החיים חייבים להמשיך' – כל אלו מנטרות שנזרקות לקדמת הראש, אבל מאחוריו המחשבות על כל אלו שלא פרווילגיים מספיק לחגוג את השנה החדשה לא עוזבות. מילואימניקים, סדירים, פצועים, הרוגים, חטופים וכל מי שנפגע מהחרא הזה. הרציונליזציה מנצחת, לפחות טכנית, אבל אתה לא באמת מאמין לעצמך שמותר ליהנות.
הכל חולף בראש גם כשהמארחת מלווה אותך פנימה, מול עמדת הדי.ג'יי. זה באמת מקום נחמד. לא היה ריק, אבל קשה לקרוא לזה מלא. יותר נוכח. המוזיקה הצ'יזית מכסה קצת על המחשבות, ואם עוצמים עיניים מספיק חזק כשמכניסים לפה ביס מוצלח מאחת הראשונות, אפשר להרגיש שנייה של שפיות מתקדמת במורד הגרון. ואז הביס נתקע לך באמצע, כי בשולחן העגול שלידך הגיעה חבורה ענקית של בנות 20. אחת מהן, האחרונה לעבור לידך, מדדה על זוג קביים, רגלה חבושה היטב. בכל זמן אחר אולי היית חושב שהיא נקעה את הרגל, אבל בימים האלה קשה לנער את המילה "נובה" מהראש. אין לי מושג אפילו אם היא באמת אחת מהנפגעות, אולי בכלל קרץ אותה קרץ – אבל המחשבות לא מחכות לגלות מה האמת.
הערב ממשיך, וכולם משתתפים בתיאטרון השמחה המדומה, מנסים לנהוג כאילו זה סילבסטר אמיתי. האלכוהול בהחלט עוזר קצת, והאווירה משתחררת עוד יותר לקראת חצות. אף אחד לא ממש מצליח לספור את העשר-תשע עד חצות, אז הדי.ג'יי הנרגש פשוט שם את להיט השנה החדשה שלו – "Sing Hallelujah!" של ד"ר אלבן, באיחור של כשלושים שנה. כולם מרימים כוס, מוציאים קריאת התלהבות שנשמעת פחות כמו קריאות שמחה לשנה הבאה, ויותר כמו נשיפת אוויר קולקטיבית החוצה. זה לא הרגיש משחרר, אבל לפחות יש מה לנסות לחגוג, גם אם לא מצליח.
ואז מתיישבים חזרה, ולרגע אולי אפשר להאמין לאשליית השפיות הזו, עד שסדרת פיצוצים עמומה הקפיצה את כל הנוכחים בבר. הבחורה עם הרגל נראתה לחוצה אפילו יותר. משהו משולחן אחר צעק "חבר'ה, זה זיקוקים, לא לדאוג", ומכיוון שאף אזעקה לא נשמעה בצפון יפו, ואף אחד לא קם מהשולחן, כולם הסכימו להאמין לו. רגע של הדחקה קולקטיבית שמתרחש בשידור חי, כאילו הסכמנו לשמור על עוד קצת מהאשליה שאנחנו אנשים נורמליים, שנמצאים במציאות שפויה, וחוגגים את תחילת השנה הלועזית. לא משנה כמה נשקר לעצמנו, אין כרגע נורמליות, שפיות, שגרה או אפילו בילוי. יש רק ניסיון נואש להיאחז במציאות אחרת. חמש דקות אחרי כולם כבר היו בטלפון, ועדכנו את המשפחה שהם בסדר.
והאמת המוזרה היא שלא בהכרח שמת לב לכל זה במהלך הערב. הצלחת ליהנות גם מבעד להכל, והמציאות חלחלה רק בדיעבד, כשקראת מחדש את כל הסימנים שנשארו באוויר במהלכו. זה המציאות הנוכחית שלנו, בין ניסיון להיאחז בשפיות למציאות הלא שפויה שאנחנו בה. וזה יהיה כך לעוד זמן מה, אז כדי שנתחיל להתרגל למה שאי אפשר להתרגל אליו. תל אביב בזמן מלחמה היא לא אותה העיר שהיתה לפניה, אבל איכשהו, היא עדיין מנסה. גם אנחנו.