איפה הסינבון שלי: הישראלים אוהבים ג'אנק פוד רק כשהוא רחוק

אי שם בימים מוארים יותר, בשנת 2016, נסגר סניף סינבון האחרון בתל אביב, שעמד באבן גבירול. חוץ ממנו, היה סניף נוסף בירושלים שנסגר גם הוא באותה השנה. שמונה שנים עברו, ואנחנו לא שוכחים, ומתקשים לסלוח. האובדן הגדול של המאפה המתוק נשאר בליבנו, והגעגוע לחמימות המתקתקה לא נרגע.

>>

זו, כמובן, לא רשת המזון המהיר האמריקאית הראשונה שנסגרה בישראל – גם רשת דנקן דונאטס נכשלה בשוק המקומי, והשאירה אותנו עם קרייב משתק לדונאט בוסטון קרים ראוי לשמו. נכון, לעניין הדונאטים מצאנו פתרון מקומי בדמות המותג הפחות מוצלח "מיסטר דונאט", או חלופות יקרות בהרבה סטייל "שואורום בייקהאוס". אך בנוגע לסינבון – אותו רול שמנמן ותפוח עם מעטה פרוסטינג סוכרי עבה, מתוק ושמנוני – לא מצאנו תחליף רוי. אכלנו מאז מאפי שמרים וקינומון מוצלחים, טריים ותפוחים היטב (ותודה מיוחדת לצייט פור ברוט), אך אותו פרוסטינג סנכרני, או מאפה מושחת כמותו, עוד לא מצאנו במחוזתנו מאז לכתו.

מצאנו תחליפים יקרים, אבל זה לא אותו הדבר. סינבון בשטפן (צילום אפיק גבאי)

אולי תגידו שזה לא משהו שהישראלי הרגיל אוהב. שאין פה שוק למאכלים זולים, מושחתים ומוגזמים כאחד. אבל לא נראה לנו שזה העניין – הרי בכל חנוכה יש מצעד סופגניות מוגזם וצבעוני באופן שיכול להביש את האמריקאים, ורולדין כבר עשו מזה קריירה. וזה עוד מבלי לדבר על כל אתגרי הטיקטוק א-לה גלידה ברול-אפס, שאשכרה גרמו לעליית מחירי הממתק. הישראלים אוהבים מתוק, ואוהבים מושחת (הם גם מצביעים לביבי, אבל זה לא לגמרי קשור). הם אוהבים את המתוק מתוק הזה. אז למה בכל זאת כשמגיע אלינו מתיקות שכזו, אנחנו נמנעים?

אולי כי הישראלי אוהבים מתוק, אבל הם פשוט לא אוהבים כשהוא שלהם. ברגע שהפנטזיה מאמריקה הופכת לאמתית, המותג כבר לא ייחודי או קשה להשגה. מבחינות רבות, ישראל היא דוש של מאכלי הג'אנק פוד – אנחנו רוצים אותם ומחזרים אחריהם כשהם רחוקים, אבל משתעממים מהם אחרי עשר דקות כשהם כאן לידנו. כשהם בחו"ל מותגי הג'אנק המתוק יככבו בסטורי, אבל מרגע שהם נוחתים בארץ הם שלג דאשתקד.

בחו"ל זה היסטריה באינסטוש. משקה היוניקורן של סטארבקס (צילום: שאטרסטוק)

עדיין מפקפקים בתיאוריה הזו? זה רק כי כנראה לא נכנסתם לסטורי בשנים האחרונות, שם הכוס ממותגת של סטארבקס מככבת כמוצר נחשק בכל חופשה בחו"ל. אבל כאן? בשנות האלפיים המוקדמות פתחו שישה סניפים בתל אביב, באמצעות הזכיין המקומי דלק ישראל. הם סגרו תוך שנתיים. זה מגניב לשתות פרפוצ'ינו קרמל מלוח בטיימס סקוור, וכנראה שפחות שווה ללגום ממנו בכיכר דיזנגוף. גם הדשדוש של רשת סבן אילבן מעיד על אותו הדבר – כולם אוהבים, מתרגשים, מעלים לסטורי, אבל רק אם אמריקה או תאילנד נמצאות בתיוג. כשהרשת סוף סוף מקשיבה לתחנונים ונוחתת בארץ, הקסם מתפוגג בנתב"ג.

ואולי הבעיה היא לא בנו הצרכן, אלא בנו הזכיינים. לא פעם ראינו רשת שמבטיחה "כמו באמריקה", אבל מביאה לנו את אותה קומבינה ישראלית מוכרת בלחמנייה. לא צריך להסתכל אחורה מדי כדי להיזכר, מספיק לגשת לסניף KFC הראשון בתל אביב מזה שנים, לטעום ולהתאכזב כמו מבקר אוכל הרחוב של טיים אאוט. כשלא נותנים לעם מה שהוא באמת ביקש, לא פלא שלא כולם שורדים.

הבטחתם אמריקה, קיבלנו פתח תקווה. סניף KFC תל אביב. צילום: מתן שרון

על רקע ההבנה הזו, מעניין יהיה לבחון כיצד תתקבל רשת שייק שאק האמריקאית, שצפויה לפתוח את סניפיה הראשונים במהלך החודשים הקרובים. האם נאהב את העולה מאמריקה, או שאולי נזנח אותו כלאחר יד, ונישאר נאמנים לויטרינה האמינה שלנו? האם היא בכלל תרגיש דומה למה שזכרנו מהטיול באמריקה, או שסתם עוד בורגר? עד שנגלה, אפשר רק לצאת בקול תחינה – אל תעשו לשייק שאק מה שעשינו לאמריקאים האחרים. תנו לו צ'אנס להיות החלום האמריקאי שלנו. אה, ותמצאו לנו כבר תחליף ראוי לסינבון, אנחנו בקריז. בבקשה, העם דורש. הפעם נתייחס אליכם יפה.