לקראת סנטרל פארק: הרגעים הבלתי נשכחים של אמנים מיערות מנשה

רותם בר אור (האנג'לסי)

בפעם הראשונה שהופענו בפסטיבל יערות מנשה היינו עדיין להקה חדשה. זו היתה השנה הראשונה שלנו, והדבר היחיד שהיה דומה לזה בסדר הגודל היתה ההופעה הראשונה שלנו באינדינגב, כשעוד לא הספקנו אפילו להסתפר. אז ברור שהתרגשנו והיינו במתח. זה השלב הזה שאתה לא יודע עדיין אם זה באמת או לא – אגב, השלב הזה נמשך לנצח תשאלו אמנים ענקיים שגנזו אלבומים וכאלה. היינו אמורים להופיע בשבת בצהריים הבמה הגדולה, אבל ככל שהתקרב מועד הפסטיבל הלכו והקדימו אותנו. נדמה לי שבסופו של דבר נדחקנו לעשר בבוקר. חשבנו שנדפקנו! מי יבוא בשעה כזו אחרי המסיבות של שישי בלילה? כשעלינו לבמה לבדיקת קווים, עוד לא היה אף אחד באופק – אבל אז הם התחילו להגיע לאט לאט מכל הכיוונים, מלא חמודים עטופים בשָאלים ועם הקפה והתה של הבוקר בידיים. כנראה אחד הדברים הכי חמודים שראיתי מכיוון הבמה אי פעם. אחר כך הסתבר שהרבה מהם אשכרה יודעים את המילים של השירים שלנו, כולל שירים שלא יצאו בשום מקום. אחד מרגעי הבקיעה-מביצה הזכורים שלנו. כנראה שהרגע פסטיבל הכי תמים שלנו. זיכרון מתוק מאוד.

ג'ני פנקין (MASOK)

הפסטיבל קורה עוד רגע, ואני מחכה לעלות על הבמה עם ההרכב שלי Masok לצד כל כך הרבה אמנים שווים, וקהל מעולה. תמיד רציתי להופיע שם, וב-2017 זה יצא לראשונה עם choke (הרכב ישן) – היה כיף ונעים ממש, גם החוויה של לנסוע ליער, וגם להופיע ביער. אחר כך חזרתי ב-2019 להתארח אצל אקו בערב מושלם של היפ הופ נשי, עם לונא אבו נאסר וסימה נון – היה טירוף של קהל ואחלה האנג בבקסטייג'. בשלהי הקורונה הגענו עם מסוק להופיע על במת הארמגדון בגלגולו החדש של הפסטיבל, ותיכף מתראים שם שוב. מה שבטוח ולא השתנה בשום שנה, זה שהקהל נהדר!

עמרי ויטיס

ב 19.8.2010 נחתתי בארץ לאחר שהות של 16 שנה בלונדון. יום למחרת  מצאתי את עצמי באמצע היער, מופיע על במת פסטיבל יערות מנשה, כחמישה קילומטרים מביתי הישן/חדש בקיבוץ דליה. לא יכולתי לבקש אירוע יותר מרגש מזה לכבוד שובי לישראל. כל השירים בהופעה ההיא היו שירים באנגלית שכתבתי בלונדון. בפסטיבל השנה אני סוגר מעגל של 13 שנים מאז שחזרתי, כשבינתיים הוצאתי כאן שלושה אלבומים וזכיתי לשתף פעולה עם אהוד בנאי, חמי רודנר, אלון עדר, אבי בללי, רוקפור ואחרים. השנה אני אופיע עם הרכב בועט ונושך עם טובי הנגנים בארץ – ביניהם הגיטריסט גיא סטריער (דג נחש, אסתר ראדה, קרולינה) והקלידן דורון קוחלי (נינט, יוסי מזרחי). עם ההרכב הזה אני מקליט עכשיו אלבום חדש, אבל מעולם לא הופענו ביחד. ההופעה בפסטיבל תהיה הופעת הבכורה שלנו. ולא סתם הופעה אלא מופע שקיעה מיוחד, בדיוק עם השקיעה של יום שישי. הפעם כל השירים יהיו שירים שכתבתי כאן, בעברית! להתראות בפסטיבל.

מיה יוהנה

השנה אופיע בפעם הרביעית בפסטיבל יערות מנשה, ופעם ראשונה במתכונתו החדשה כסנטרל פארק. ההופעה הראשונה שלי ביערות היתה בדיוק לפני עשור, ב-2013. התחלתי לשחרר חומרים לקראת האלבום הראשון, והכל היה מאוד ראשוני ומיוחד. ההופעה היתה ביום שישי בבוקר, והחוויה היתה חד פעמית – לשיר ולנגן בין עצי האורן, קרני שמש רכות מבין הענפים, לראות את הקהל עושה את דרכו אל קרחת היער, מתיישבים על אבן, נשענים על גזע עץ. לראות את העיניים המתעוררות, ואת הגוף שנע עם הצלילים. בשבילי, להופיע ביערות מנשה זה לחזור הביתה. אבל באמת. כי שם, במועצה איזורית מגידו, גדלתי ולמדתי. ממש שם, כשעוד הייתי בתיכון, על הגשר שחוצה את הכביש בין דליה לעין השופט, עמדתי עם החבר הכי טוב שלי ונשבענו שנעשה מוזיקה עד שנמות. העצים האלו, השדות שמקיפים, עדרי הפרות, הנחלים והשמיים הכחולים מעל, כל אלו זורמים בדי.אנ.איי שלי. להופיע שם זה גם לחזור קצת אל מי שהייתי. אל הפנים של הקהל המחבק, אל האנרגיה המיוחדת ששייכת רק לפסטיבל הזה. השנה אני גם מגיעה עם אלבום חדש, בעברית. תהיה איתי להקה מדהימה ונבצע את השירים מהאלבום החדש בפעם הראשונה, יחד עם שירים מהאלבום הראשון. אני מתרגשת מאוד.

GADEE

גדלתי ליד יערות מנשה, ותמיד חלמתי לנגן שם, בחורש שגדלתי בו. קיבלתי את הספוט של שעת הצהריים, והקהל היה מעורב – צעירים, משפחות וילדים, יושבים בין העצים קרוב לבמה. לפני שעלינו לבמה הלהקה שאלה אותי אם יש שינויים בסט, בגלל הקהל של הורים וילדים. אמרתי שלא, אנחנו נביא אמריקנה-רוקנרול מקורית לכל המשפחה. הילדים וההורים נשארו, מחאו כפיים ורקדו, כשצעירים התחילו להתקבץ ולקפץ מסביב. הרגשתי כמו בעולם קולנוע של מרוול – כל הגילאים כולם. חלום חיי להביא רוקנרול לכל המשפחה, ועוד תחת שמים פתוחים, ביערות שבהם גדלתי. בסוף הפסטיבל ניגשה אליי אחת החניכות שלי, ילדה בכיתה ב' שאני מדריך בקיבוץ שאני גר בו. היא נגשה אליי וחיבקה אותי וביקשה ממני לעלות לנגן שוב (מיד אחריי שירדנו), ואם לא היא תחזור הביתה. ההורים שלה אמרו לי שהיא סיפרה לכל מי שהיה לידה בקהל שאני המדריך שלה, ושהיא הכי אוהבת אותי.

נטע ויינר

ביערות מנשה הופעתי לראשונה ב-2013. עלינו בהרכב מלא של סיסטם עאלי בשיירה מיפו ליערות. עפנו באויר בהופעת שקיעה שלא יכולנו לדמיין בשום חלום. הערב התפתח בכיוונים לא צפויים ובאווירת טיול שנתי. נשארנו לישון, הקמנו אוהלים ונרדמנו מהר על אדי האדרנלין מההופעה. באמצע הלילה התעוררנו לזעקות שבר כשהתברר שאחת מחברות ההרכב הקימה את האוהל על קן חגבים מסוג סאגה ענק. מדובר בחגב במימדים של נעל צבאית ובגדול החומר שסיוטים עשויים ממנו. מוחמד צעק "תקראו לנטע הוא גדל בהודו", רצתי בתחתונים ובתחושת שליחות לתוך האוהל ההוא והיחסים בין חברי ההרכב לא חזרו להיות כשהיו. בקטע טוב.

כמה שנים אחר כך מצאתי את עצמי על מנוף, מבצע מול הקהל של הבמה המרכזית שירים מאלבום הסולו שלי עם אקורדיון בלבד, בגובה חמישה עשר מטר באויר. הדימוי הזה כנראה היה אפקטיבי כי עד היום אנשים אומרים לי "יש לי זיכרון שלך תלוי באויר ושר ביידיש, דמיינתי את זה?" שנה אחר כך הייתה לנו הזכות לארח במופע מיוחד את לירון עמרם, עלמה זהר ושאנן סטריט, גיבורי תרבות שאני מעריץ על אמת. בסוף ההופעה, ללא אזהרה מוקדמת, עלה לבמה אחד אהוד בנאי וביצע איתנו את "היברומן" בערבית, עברית ואנגלית. מדובר ברגע של השראה מזוקקת שמלווה אותי בכל הופעה מאז.

פסטיבל סנטרל פארק (לשעבר פסטיבל יערות מנשה) יתקיים במשך ארבעה ימים, החל מיום רביעי הקרוב (9.8-12.8) ויארח שורה ארוכה של אמנים, ביניהם שי צברי, קותימן, עדן דרסו, את כל המשתתפים בכתבה, ועוד מלא. לפרטים מלאים וכרטיסים