שידורי המהפך: 40 שנה של סלבריטאים בשידורי התעמולה

בלועזית קוראים לזה "פרזנטור". בעברית קוראים לו "יצגן". מיהו היצגן? ידוען המשתמש בפרסומו על מנת להשתתף במסעות פרסום של תאגיד תמורת תשלום. את הפרזנטורים בעולם המסחרי – כולנו מכירים. אבל מה לגבי יצגנים של העולם הפוליטי? כאלה היו עוד לפני שהיו פה מספיק פרזנטורים בשביל להצדיק חידוש עברי של האקדמיה. החל פחות או יותר משנות ה-80 המוקדמות ועד ימינו אנו, לא מעט מפורסמים ישראלים השתמשו – בכשרונם, בדמותם ואפילו בפזמונם – כדי לסייע למפלגה פוליטית במהלך מערכת בחירות. זה לא נפוץ כמו בארצות הברית (קחו למשל את ההתגייסות המפורשת של אמנים כמו ברוס ספרינגסטין, סטיבי וונדר וג'יי-זי למען ברק אובמה), אולי בגלל שהרבה מפלגות והגבולות ביניהן לא תמיד ברורים כל כך. ועדיין, הנה 12 סיפורים על 12 אמנים שלקחו חלק בתעמולת בחירות.

ספי ריבלין – הליכוד, בחירות 1984

ספי ריבלין הוא לא רק אחד הקומיקאים המצליחים בתולדות המדינה, אלא הוא גם בן לשושלת חירותניקית ותיקה. וכך, דווקא בשיא תהילתו, שנים ספורות אחרי שכיכב בתכנית הסאטירה "ניקוי ראש" בערוץ הממלכתי, הוא עשה מהלך והתגייס לטובת הצד שהברנז'ה שהוא היה חלק ממנה לא בדיוק אהדה: בשנת 1981 הוא החל לכתוב מערכונים לטובת מפלגת הליכוד, אז בראשות מנחם בגין. ב-1984 המעורבות שלו עלתה מדרגה: כאשר ראש המפלגה (וראש הממשלה) היה יצחק שמיר האפור, ריבלין נכנס לוואקום והפך לכוכב התשדירים, זה שערב ערב עולה, ובעזרת הכישרון שלו מגחיך עד תום את היריב הגדול והדמוני, שמעון פרס. רבים טוענים שהתשדירים המוצלחים של ריבלי סייעו לליכוד לשמור על כיסא ראש הממשלה. ב-84', מהצד השני של המתרס חיכו לו יריבים מאתגרים – ועל כך מיד.

הגשש החיוור – המערך, בחירות 1984

בחירות 1984 היו בחירות מעט משונות. אחרי הפלגנות והתסיסה ברחוב של 1981, הפעם היה משהו מאוד נוח בבחירות. אחרי שבע שנים של אופוזיציה קשוחה, שמעון פרס הגיע לבחירות האלה בעמדת זינוק, ונחשב למי שמבחינת המערך סוף סוף "יתקן את הטעות ההיסטורית" ויחזיר את מפא"י לשלטון. אבל כדי להגיע לשם, פרס לבדו לא הספיק. כמו שהליכוד ניצל היטב את הטלוויזיה בשתי מערכות הבחירות הקודמות כדי להשפיע על האזרחים, כך גם במערך שינסו מותניים, והחליטו לגייס מתחרה ראוי לספי ריבלין – והביאו שלושה מתחרים: את חברי הגשש החיוור, שהיו אז בשיא מעמדתם המיתולוגי, אחרי לא פחות משמונה תכניות מצליחות, מאמצע שנות השישים ועד לאותו רגע, עם שליטה מוחלטת בבמות הארץ (בעיקר, אגב, מול קהל שברובו הצביע לליכוד), שלל שירים וסרטים כמו "גבעת חלפון" ו"שלאגר". ב-1984, שייקה, פולי וגברי בוחרים במפלגת העבודה ולעגו לתכניות הפוליטיות של הליכוד. הקרב האידיאולוגי בין שמיר לפרס עמד בצילו של הקרב על המסך – בין ספי לגששים. וכשאלה שני היריבים, מה הפלא שזה נגמר בתיקו?

דורון נשר – מפ"ם, בחירות 1988

מפלגת הפועלים המאוחדת היתה אחת המפלגות הבולטות בראשית ימיה של מדינת ישראל. היא השתתפה במועצת העם שייסדה את המדינה, והייתה שותפה לממשלה בימים שמפלגות הפועלים ניהלו את ישראל. שנת 1988 היתה השנה האחרונה שבה מפ"ם התמודדה באופן עצמאי, רגע לפני שהיא תיבלע – ולמעשה תיעלם – בתוך מרצ, יחד עם רצ של שולמית אלוני ושינוי של אמנון רובינשטיין. ובשנת 1988, היא גם גייסה לשורותיה ידוען מפתיע: דורון נשר.

נשר היה אז בן 34, וכבר אז היה מטאור לא קטן בעולם הבידור: הוא כתב את "בלוז לחופש הגדול", ובאמצע שנות השמונים אפילו הגיש תכנית ילדים מצליחה בערוץ הראשון – "שיישאר בינינו". בשנת 1988 גם הוא החליט לקחת צד – והעניק תשדיר (מוצלח למדי) דווקא למפ"ם הסוציאליסטית והישנה. בתשדיר מפורט הוא מסביר את האג'נדה שאיתה הוא מזדהה, בדרך מעניינת ושנונה כהרגלו. אגב, שנים אחר כך יהיה מישהו שיעלה באוב את התשדיר הזה. זה יקרה כשברחובות תעלה שוב הדרישה לצדק חברתי.

תיסלם – המפד"ל, בחירות 1992

היום זה נשמע קצת מוזר, תודו: אחת הלהקות הכי פופולריות בישראל של סוף שנות השמונים, שכבשה אולמות ופארקים, כותבת ג'ינגל לאחת המפלגות הוותיקות בישראל – זו שמזוהה עם רוקרים נלהבים דוגמת זבולון המר או שאול יהלום. אבל ב-1992, זה פשוט קרה: "תיסלם" עמדה מאחורי אחד הג'ינגלים הזכורים ביותר בתולדות התשדירים – כזה שכלל את התיבה הבלתי נשכחת "אוהואוהואוהואוהו / איי איי איי איי", שליוותה את המפלגה עוד זמן רב – וגם הופיעה באותה שנה בהקשרים הרבה יותר סאטיריים בשיר "הרבי ג'ו כפרה" מאלבום הבכורה של טיפקס. דני בסן הכריזמטי הופקד על הביצוע, ויזהר אשדות – אחד מחברי הלהקה – היום מוכר כאחד התומכים הגדולים של מרצ. כך שאידיאולוגיה כנראה לא ממש היתה שם, אבל מה זה לעומת שיר שנכנס אל הנצח?

רמי הויברגר – מפלגת העבודה, 1996

מערכת הבחירות של 96' נחשבת, ובצדק, לאחת הגורליות שהיו כאן: זה היה דקה וחצי אחרי רצח יצחק רבין, והמדינה היתה קרועה בין שמעון פרס, יורשו של רבין בראשות העבודה, ובנימין נתניהו – יו"ר האופוזיציה ומנהיג הליכוד. מפלגת העבודה גייסה את כל הכוחות האפשריים שלה כדי לנסות ולהילחם בנתניהו – ואחד מהם היה כוכב "החמישייה הקאמרית", ששודרה אז בערוץ הראשון (אחרי שעברה אליו מערוץ 2 המסחרי). הויברגר התגייס למען פרס, עם תשדירים שכל מהותם הוא לעג ל"ביבי" (ולא חלילה בנימין) נתניהו, שפשוט "לא מתאים". אגב, בספר שכתבה קרן נויבך על בחירות 96 ("המרדף"), היא סיפרה שבליכוד הציעו לצביקה הדר (ז'וז'ו חלסטרה) לשמש כקונטרה שלהם להויברגר של פרס. הדר סירב – אבל גם בלעדיו, הויברגר ופרס, הפסידו בקלפי על חודו של חצי אחוז.

ּדנה ברגר וזהבה בן – מרצ, 1996

בחירות 96, כאמור, היו אולי הפעם האחרונה שבה השמאל היה באמת חצי מהעם, וכזאת היתה גם מרצ, שבכניסה למערכת הבחירות הזאת הגיעה עם הצלחה אדירה בבחירות הקודמות – 12 מנדטים וחברות בממשלת יצחק רבין. ב-96', מרצ החליטה ללכת חזק על קלף השלום – בעזרת השיר הבלתי נשכח, "שיר לשלום", שכתב יענקלה רוטבליט ללהקת הנח"ל. לצורך השיר, גויסו שתי זמרות – מצד אחד דנה ברגר ("האשכנזית", אם תרצו), ומצד שני מלכת הזמר המזרחי של אותה תקופה, זהבה בן. בן חטפה לא מעט, אגב, מקהל מעריציה על הבחירה במרצ האליטיסטית – ולימים היא אפילו התחרטה על ההשתתפות בקמפיין והביעה תמיכה נחרצת בבנימין נתניהו. מזל שהשירים נשארים.

כדורגלני ישראל – ש"ס, בחירות 1996

ספורטאים בכלל, וכדורגלנים בפרט, בדרך כלל לא מתלהבים להזדהות פוליטית (חוץ מהכניסה הקצרצרה של אלי אוחנה לבית היהודי). ב-1996, לעומת זאת, קיבלנו רגע נדיר שבו זה קרה: זה היה תשדיר של מפלגת ש"ס, שבו היא גייסה כמה מבכירי הכדורגל הישראלי של אז לתמיכה במפלגה החרדית. מי היו שם? אבי נמני, אלון חזן (היום מאמן נבחרת ישראל), השוער רפי כהן, דוד אמסלם וגם רונן חרזי. הקשר בין עולם הכדורגל לבין עולם המסורת ממש לא התחיל שם, ולא נגמר עד עצם היום הזה, אבל זה ללא ספק אחד המפגשים הביזאריים בין שני העולמות.

בועז שרעבי – הליכוד, 1999

הקול המדהים והעוצמתי של בועז שרעבי שימש ללא מעט להיטים שנכנסו לפנתיאון הישראלי, אבל דווקא את קולו הפוליטי כמעט ולא שמענו. שרעבי הוא אמנם ימני, אבל הוא מעולם לא הרבה להתבטא פוליטית בפומבי: רק ב-1999 חרג ממנהגו כשהתגייס לטובת הקמפיין של ראש הממשלה בנימין נתניהו והליכוד במאבק שלהם מול אהוד ברק ומפלגת העבודה. שרעבי שר את ג'ינגל קצת נשכח, עם המילים "ירושלים / ירושלים / רק הליכוד / רק נתניהו / מנהיג חזק לעתיד ישראל". הג'ינגל היה הרבה יותר מוצלח מהקמפיין של נתניהו, שנגמר בתבוסה, בהפסד השלטון לברק, ובפרישה (זמנית) מהחיים הפוליטיים.

עינת שרוף – שינוי, 1999

היום, עינת שרוף נחשבת למלכת השירה בציבור – זו שמרימה אנשים על השולחנות בגנקי. אבל בסוף שנות התשעים מעטים הכירו אותה והיא כיכבה בעיקר בג'ינגלים – כולל זה של מפלגת שינוי, שקמה מחדש תחת הנהגתו של יוסף (טומי) לפיד ז"ל, שניסה להנהיג מחדש את המחנה החילוני מול השתלטות החרדים על הפוליטיקה. שרוף ביצעה את הג'ינגל האלמותי "יש לפיד לחילונים / יש לפיד לשינוי", וסייעה למפלגה החדשה-ישנה לזכות ב-6 מנדטים. ארבע שנים אחר כך, היא כבר תהיה השלישית בגודלה בישראל – עד שתימחק כליל. מה שכן, עינת שרוף שומרת על קשרי ידידות קרובים עם בנו של טומי, יאיר, עד היום.

אריאל זילבר – חזית יהודית לאומית, 2006

זילבר תמיד היה אחד מגדולי היוצרים שהיו לנו במדינת ישראל (לימים גם זוכה פרס אקו"ם, על אפם וחמתם של אחדים), וגם אחד שעבר תפנית אידיאולוגית משמעותית ומפתיעה (לפחות אז) – כאשר הפך סביב תכנית ההתנתקות לאחד האמנים הבולטים שמזוהים עם הימין. בשנת 2003, למשל, הוא הופיע בהבלחה בתשדירי "האיחוד הלאומי" (אז בראשות אביגדור ליברמן, מי זוכר). בשנת 2006 זילבר המשיך לשבור עוד יותר ימינה והביע תמיכה במפלגתו של מפלגתו של ברוך מרזל, שהיה מזוהה עם תנועת כהנא חי. זילבר כתב למרזל את הג'ינגל שליווה את מפלגת חזית יהודית לאומית – ג'ינגל זילברי לגמרי, שנשמע כמו שיר מ"ספר הג'ונגל" (חוץ מהטקסטים על איך לשלוח מכאן אויבים, כמובן). מרזל זכה לעשרות אלפי קולות בלבד, ונותר מחוץ לכנסת.

אורי גבריאל – קדימה, 2013

הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, שאול מופז, היה בעיצומה של צרה צרורה: רגע לפני מערכת הבחירות של 2013, הוא הפר את ההבטחה החד משמעית שלו לא לשבת עם נתניהו, ובחר להיכנס איתו לממשלה אחת. הציבור זעם, כולל הציבור הטבעי שהצביע לו, ומופז עמד להימחק מעל המפה הפוליטית. עד שהגיע מושיע לא צפוי, בדמות אחד השחקנים הטובים ביותר שצמחו כאן – אחד, אורי גבריאל.

גבריאל הוא אחד השחקנים המוערכים שצמחו כאן – וגילם שלל תפקידים, מסלומון הגדול ב"תמונות יפואיות" המיתולוגית ועד יגאל הנאצי בסדרה "הבורר", ואפילו היה פעם אחת נבל הוליוודי (ב"עלייתו של האביר האפל"). אבל בשנת 2013 הוא התגייס לטובתו של מופז, עם תשדיר שבו קולו האופייני מפציר באנשים לא לדרוך על שאול שלנו. בסופו של דבר, התשדיר עבד – והרבה בזכותו מופז הצליח, בסופו של דבר, לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת בפעם האחרונה בחייו. מופז כבר מזמן עזב את הפוליטיקה, אבל אנחנו נשארנו עם אחד התשדירים החזקים בהיסטוריה.

רמי קליינשטיין – יש עתיד, 2013

אולי זה סיפור של אידיאולוגיה צרופה, ואולי בכלל זה סיפור של חברות: זה קרה כאשר יאיר לפיד, אחד מאנשי הטלוויזיה והבידור הבולטים בישראל, החליט לחצות את הקווים – ולהיכנס לפוליטיקה. הוא הקים את יש עתיד ולקראת הבחירות ב-2013 הוא גם מצא ג'ינגל שהוא כתב בעצמו. מי שביצע אותו היה הזמר והחבר הקרוב רמי קליינשטיין. הג'ינגל סכריני וכל-ישראלי כמעט כמו המפלגה, והוא דווקא נשכח – הקריירה הפוליטית של לפיד, לעומת זאת, המריאה הרבה יותר.

מאור אדרי – הליכוד, 2019

כן, זה המקום שאליו הגענו. אם בשנות השמונים והתשעים כוכבים של ממש התגייסו לטובת הפוליטיקה, היום זה נשאר לטובת זמרים פחות מוצלחים. מאור אדרי, זמר מזרחי שהוציא חמישה אלבומים, בחר להתגייס לטובתו של בנימין נתניהו בקמפיין הבחירות של 2019 (השני מבין ארבעה שהיו לנו תוך שנתיים, תודה לאל). בתשדיר הוא מעודד את הליכודניקים לרוץ מהר אל הקלפיות, בעזרתו של גל מלכה (שאולי מוכר לכם כאיש שהיה מאחורי "בא לה לרקוד" של סטטיק), והשאיר אחריו שיר טוב לרחבות הריקודים – שלא ממש עזר לנתניהו להשיג רוב מול גנץ ולפיד. יאללה פוטין, יאללה טראמפ, יאללה חיים בכפר.

ננסי ברנדס – מפלגת הגימלאים, 2022

כזכור, הגמלאים היו הלהיט של בחירות 2006 – כשכנגד כל הסיכויים, הדהימו את המערכת הפוליטית ונכנסו לכנסת עם לא פחות משבעה מנדטים. אחרי הכהונה הקצרה (והקצת מביכה, צריך להודות), היא ניסתה כל מיני קטעים כדי להישאר בתודעה – כולל צירופו לרשימה של גדעון רייכר, העיתונאי ומגיש הרדיו והטלוויזיה. בבחירות הנוכחיות, הן ניסו "גימיק" חדש – כשמי שמוביל את הרשימה הוא לא אחר מאשר ננסי ברנדס. ברנדס בן ה-71 מופיע באחד התשדירים של המפלגה כשהוא פוצח במופע סטנד אפ אופייני לימיו הגדולים, וקורא לאזרחים להצביע "זך". האם הוא זה שיחזיר את הגמלאים לכנסת? אני בספק גדול. אבל לפחות קיבלנו כמה בדיחות.