גדלנו בג'ונגל: כך הפך המחזמר "ספר הג'ונגל" לקאלט של דור שלם

קשה לשים את האצבע על הרגע שבו יצירה הופכת לקאלט. זה עניין חמקמק. אבל בוא נאמר שאם חולפות כמעט 25 שנה מבכורתה, וכל מי שגדל באותן שנים זוכר אותה כאילו נצרבה בתודעתו ומסוגל לדקלם או לפזם מתוכה, ואם כשמזכירים אותה לבני דורה עולה על פרצופם מבט נוסטלגי מזוגג מאושר – מדובר בקאלט.

"כבר מההצגה הראשונה, ראינו איזה בום, וואו ענק. ידענו שאנחנו בפני משהו שהוא שובר שוויון, שיהיה הצלחה מסחררת. עד היום ההורים – שהיו אז ילדים – מדברים איתנו על הילדים שהם מראים להם את המחזמר". כך מספר ששי קשת, שזכור לכם אולי מתפקידו כבגירה, הפנתר השחור ב"ספר הג'ונגל". המחזמר שביים חנוך רוזן ועלה על הבמה בחנוכה 1996, הוא להיט עצום עד היום. לעותק הדי.וי.די של המחזמר שנמצא ביוטיוב יש מעל ל-2 מיליון צפיות, והוא פופולרי בעיקר בקרב סטודנטים שמחפשים אסקפיזם נוסטלגי והורים שרוצים להכיר לילדים שלהם את השירים שהם גדלו עליהם.

"כבר מההצגה הראשונה ראינו איזה בום". תום אבני וטוביה צפיר ב"ספר הג'ונגל"

בזכות יוטיוב נחשף דור חדש של זאטוטים להרפתקאותיו של מוגלי ילד הג'ונגל, בגילומו המכונן של תום אבני, אז ילד פלא מאילת. המחזמר המקורי מאת רודיארד קיפלינג פורסם בשנת 1894 וזכה לעיבוד פופולרי של דיסני ב-1967. הדיבוב של הסרט לעברית הגיע לילדי ישראל רק בשנת 1988. זו בערך אותה השנה בה נולדו הילדים והילדות שדרשו מההורים לקחת אותם למחזמר שוב ושוב, כשהוא גלש מעבר לחנוכה ורץ במשך שתי עונות מלאות. "ספר הג'ונגל" זכה גם להצלחה ביקורתית וזכה בפרס התאטרון הישראלי. המחזמר אמנם זכה לעיבוד מחודש בשנת 2002, אבל זה לא היה בדיוק זה. אולי בגלל שמוגלי יש רק אחד.

בשביל רוב בני גילנו תום אבני זה קודם כל מוגלי בתחתונים אדומים. זה תמיד ישאר ככה? "יכול להיות שכן. אבל מה אמן מחפש? להשאיר שריטה על ההארדיסק התודעתי והתרבותי. יש משהו משמח בזה שהצלחתי לעשות שריטה כזאת"

"אני יכול לייחס את זה לזה שכשמשהו נעשה בדרך הנכונה וכנראה מאיזו אמת, מיסוד אמיתי, במובן הטהור של המילה, נוצר משהו חזק ואלמותי", מספר אבני שגילם את מוגלי לחילופין לצד אושרי כהן בהיותם בני תשע בלבד. מוגלי, הילד שמגשים את הפנטזיה הילדית לברוח מהבית ולחיות ביער בלי מחויבויות, ש"מנתר עם הפנתר ומשחק עם הינשוף", הפך לתפקיד המזוהה ביותר עם אבני, לא משנה כמה התקדם במהלך הקריירה שלו כשחקן מאז. אבל כשהוא היה ילד, הוא בכלל התלהב מפיטר פן. "מה שהילדים בגילי חוו עם ספר הג'ונגל, אני חוויתי עם המחזמר עם פיטר פן משנות השמונים. אלו שתי הפקות בהפרש של עשר שנים שנשארו אלמותיות בעוד שהשאר, גם אם היו מוצלחות, התפוגגו בהיסטוריה. כולנו עשינו המון דברים אחרים לפני ואחרי, אבל זה אחד הדברים המאד זכורים ומוצלחים, מבחינה אמנותית וגם מבחינת תהודה", הוא צוחק.

כיום הוא צופה עם הילדות הקטנות שלו במחזמר ביוטיוב. "יש לי שתי בנות, אחת בת שש והשניה בת קצת יותר משנה. אני זוכר כשג'וּן, הבכורה, הגיעה לגיל מתאים, עבדתי קשה לשכנע אותה שזה אני שם. למה שהיא תאמין? מה לילד ולאבא שלה? זו תפיסה תודעתית בלתי מתקבלת על הדעת שאבא שלה, דבר יציב וגדול ומוחלט, הוא הדבר השברירי והעדין והקטן שהיא רואה מול העיניים. זה תפס אותה מאוד. היה אפשר לחשוד בה בחוסר אובייקטיביות, אבל אני יודע כמה זה השפיע על המון ילדים כולל אלו שרואים את זה היום ונתפסים לזה".

בשביל רוב בני הגיל שלנו תום אבני זה קודם כל מוגלי בתחתונים אדומים. זה תמיד ישאר ככה לדעתך?

"יכול להיות שכן. אבל כשאני חושב על התמונה הגדולה, מה אמן מחפש? להשאיר שריטה על ההארדיסק התודעתי והתרבותי. במהלך קריירה אנחנו עובדים קשה כדי להשיג שריטה, שתיים, שלוש. אז יש גם משהו משמח בזה שיש אנשים שעבורם אני הצלחתי לעשות בהארדיסק שלהם שריטה כזו. יש בזה משהו משמח. אם זה היה מפריע לי לעשות היום דברים אחרים אולי הייתי מדבר אחרת".

בלי ציניות, בלי לחפף, בלי להתיילד  

בעיני אבני אחד מהמפתחות להבנת תופעת הקאלט הוא משהו שקשה לדמיין עכשיו: ליצור באופן נקי מציניות. "ההצגה שייכת לעידן שבו עולם הפקות הילדים היה פחות ציני. ובכלל היה קצת פחות מושחת וציני", הוא מהרהר. "העולם היה אחר. ראשית ערוץ שתיים. התרבות המסחרית היתה שונה. העולם התנהל אחרת. המדינה התנהלה אחרת. אנשים חשבו אחרת. היום השיטה היא לעשות כסף מכמה שפחות, היא הגיעה מעולמות ההפעלות בימי הולדת. עדיין יש הפקות מוצלחות לילדים, אבל את רובן אפשר לראות יותר בעולמות הפרינג' לצערי. היום האיידולים אחרים. גם אז רצו לעשות כסף, פשוט לא ידעו שיש דרך קלה יותר".

"ידענו שלילדים צריך לומר את האמת". ששי קשת ב"ספר הג'ונגל" (אוסף פרטי)

קשת, אבני וגם טוביה צפיר, שגילם את בלו הדוב, מציינים את הרצינות הגדולה בהפקה, ההקפדה על כל תרגום ומילה, הדיונים לתוך הלילה על הכתיבה והעיבודים וההתעמקות בתוכן. הצוות האמנותי הורכב מענקים: הסופר והסטיריקן אפרים סידון היה אחראי על העיבוד, מירון מינסטר, שהיה בין השאר המנהל המוזיקלי של הפסטיגל, הלחין ועיבד את המוזיקה (פרט ל"שיר הקופים", שהלחין אריאל זילבר), על הכוריאוגרפיה הייתה אמונה מרינה בלטוב, מורה בניסן נתיב ובבית צבי שעבדה בתיאטראות המובילים במוסקבה לפני עלייתה. הבמאי היה כאמור חנוך רוזן, פנטומימאי מוכר בכל בית בישראל, ש"פיטר פן" בכיכובו מהעשור הקודם הפך ללהיט.

"ספר הג'ונגל" עלה בבית ליסין, תיאטרון רפרטוארי, עם שחקנים שהם חוד החנית בתחומם. הם לא חשבו שזו פחיתות כבוד לשחק בהצגות שמיועדות לזאטוטים. למרות זאת, צפיר מספר שאפרים סידון ניגש להציע לו את התפקיד בזהירות גדולה.

ששי קשת: "לא התיילדנו, השפה היתה שפה של תיאטרון. ידענו לא לנסות למצוא חן בעיניהם. קהל הילדים הוא האמיתי ביותר: כשהוא לא נהנה הוא קם והולך או מרעיש. כשאתה עובר שיפוט על ידי ילדים, אם אתה מצליח, כנראה שעשית משהו טוב"

"נכנסתי לתמונה דרך אפרים סידון שכתב יחד עם חנוך את המחזה", הוא משחזר. "סידון כתב את 'ניקוי ראש', שם נפגשנו בשנות השבעים. בשנות התשעים, סידון הציע לי בחשש לגלם את בלו הדוב. בחשש. היית מוכן? הוא שאל אותי. זו אחלה דמות, הכרתי אותה מהסרט, והיא מאד התאימה לי לאופי שלי: זללן, אוהב לשיר ולרקוד, טוב לב. זה נהפך לקלאסיקה".

"לא התיילדנו, השפה היתה שפה של תיאטרון", אומר קשת. "ידענו, ואני מאמין בזה עד היום, שלילדים צריך להגיד את האמת: לא לנסות למצוא חן בעיניהם. קהל הילדים הוא האמיתי ביותר: כשהוא לא נהנה הוא קם והולך או מרעיש. אני חושב שכשאתה עובר שיפוט על ידי ילדים, אם אתה מצליח, כנראה שעשית משהו טוב. תמיד לקחנו דברים ברצינות הכי גדולה ומתוך יחס של כבוד לכל קהל שאנחנו מופיעים בפניו".

תור הזהב של הצגות הילדים (וחני נחמיאס)

ואכן, כפי שקשת מתאר, בין סוף שנות השמונים ועד סוף שנות התשעים התחולל תור הזהב של הצגות הילדים בארץ. הצגות המיועדות לקטנטנים לא נחשבו פחותות ערך אלא למפעלים אמנותיים שעומדים בפני עצמם. ההצגות היו מבוססות אמנם על סיפורים ידועים, רובם להיטים מוכחים בקרב קהל צעיר, אבל העיבודים והשירים היו מקוריים, והתפאורה והתלבושות היו נאמנות למקור אך מלאות בחדוות יצירה.

פלייבק לא היה אופציה בתאטרון הילדים של שנות התשעים. כל אחד ממחזות הזמר היה עולם ומלואו: יקום של תוכן עשיר ולא מתחנף ששם את החוויה התיאטרלית במרכז. אפשר להסביר את הצלחתם גם באווירה האופטימית של התקופה. הייתה הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות

"פיטר פן", בעיבודם של אורי פסטר וחנוך רוזן ובכיכובם של רוזן וחיה סמיר משנת 1988, מסמן את תחילת התקופה הזו, שהתאפיינה בכתיבה מוקפדת, שירים סוחפים בעלי הפקה עכשווית וליהוקים מפתיעים של הכוכבים הגדולים ביותר בתרבות המקומית. כל ילדי התקופה זוכרים את חני נחמיאס, הלוא היא וונדי, לבושה בפיג'מה בעודה שרה את "הלילה הוא חייב להגיע" ומבטיחה לנו שלכל ילד וילדה יש כוכב משלהם (האזנה מחודשת לשיר מגלה שמדובר בלהיט פופ לכל דבר ועניין, שהיה חורך את הרדיו אם היה יוצא כסינגל באותן שנים).

גם "פיטר פן" הפך לתופעת קאלט, ובתחילת שנות האלפיים קבוצות של חובבי נוסטלגיה הקרינו אותו בהקרנות פעילות, אך עד היום הוא לא עבר את שיא הצפיות האסטרונומי של "ספר הג'ונגל". אורי פסטר אחראי גם על הלהיט "הקוסם!", מחזמר שמבוסס על "הקוסם מארץ עוץ", שעלה על הבמות בשנת 1994 עם כוכבת הילדים מיכל ינאי לצד אריק לביא ואדם. ההצלחה האדירה הכניסה אותו לספר השיאים של גינס עם המספר הגבוה ביותר של הופעות במשך תשעה ימים (37, למי שתהה).

פלייבק לא היה אופציה בתאטרון הילדים של שנות התשעים: ב"צלילי המוזיקה" משנת 1994, למשל, המוזיקה נוגנה בלייב עם תזמורת חיה, כמו שצריך. למרות שמדובר באותם השחקנים שמגלמים תפקידים שונים (חני נחמיאס וששי קשת הם החשודים המיידיים), כל אחד ממחזות הזמר האלו היה עולם ומלואו: יקום של תוכן עשיר ולא מתחנף ששם את החוויה התיאטרלית במרכז. אפשר להסביר את ההצלחה של מחזות הזמר האלו גם בזכות האווירה האופטימית שאפיינה את התקופה. הייתה הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות. "ספר הג'ונגל" היה אקורד השיא של העידן הזה.

ילד אחד, אנשים בתוך בובות ומייקל ג'קסון

"היינו כמו יחידה צבאית עם משימה. ידענו שזה לא מובן מאליו שיש לנו כל כך הרבה הצגות חנוכה שגולשות לכל השנה. היינו מאוד מאוחדים", מספר צפיר על ההפקה התובענית, שעלתה מאות פעמים, לעיתים.חמש הצגות ליום, ללא פלייבק. צפיר וקשת היו אז שחקנים מוכרים ומוערכים, כך שמשעשע לדמיין אותם מסתובבים בחדרי ההלבשה עם פרוות עצומות.

"אני זוכר את טוביה ואותי יושבים בחדר הלבשה, מברישים את הפרווה עם ונטילטור בהפסקות, משתמשים באוורור מאולתר", נזכר קשת. "זה היה מוזר, הפסקות אוכל כשכולם עם הפרוות יוצאים החוצה, כל אחד עם החיה שלו, ויושבים כמו בג'ונגל עם הפרוות המופשלות ואוכלים צהריים. אחרי מאות הצגות היה לנו הומור מושחז בהפסקות והרגשנו לא משפחת חיות אלא משפחה אמיתית. עד היום כשאני נפגש עם החיות יש בינינו זיק של אהבה וזיכרון".

עולם שבו אנשים מסתובבים בתוך בובות. תום אבני ב"ספר הג'ונגל"

אבני זוכר את הפסקות האוכל האלה. "הייתי בן תשע, עולם שבו אנשים מסתובבים בתוך בובות לא היה זר לנוף הילדות שלי", הוא צוחק. "זה נראה יותר הגיוני אז. היום זה נשמע מוזר. כשאני חושב על זה היום, לעשות את כל ההצגות האלה עם ילד אמיתי שמסתובב מאחורי הקלעים וצריך לשמור עליו, מאוד התכתב עם מה שקרה על הבמה, באופן טבעי. אני זוכר קשר קרוב בין האנשים. באיזשהו אופן האירוע הזה היה מכונן בשביל רובנו. אנחנו לא בקשר יום יומי, אבל יש לנו פינה משמעותית בלב, לי בטוח, לכל מי שקשור להפקה הזו. כמו הפינה בלב ששומרים למשפחה".

בשנים האחרונות ישנן לא מעט טענות של ילדים-שחקנים על יחס פוגעני והיעדר שמירה עליהם, אבל אבני לא זוכר שום דבר כזה. "אני זוכר שהגיע אל מאחורי הקלעים באחת ההצגות בחור שסיפרו לי שהיה ילד שחקן בילדותו. הוא הגיע כמו בשליחות, לדבר איתי אחרי ההצגה ולהסביר לי למה אני סובל. כנראה שהוא עבר התמודדות קשה עם העולם הזה וחווה חוויות לא טובות. אני זוכר את עצמי לא מבין על מה הוא מדבר, ומנסה להסביר לו שאצלי יש ממש שמחה גדולה וכיף במה שאני עושה, אין סבל במה שאני עובר. הוא לא היה מוכן לקבל את זה. היום אני יכול להסתכל ולהגיד שהיה גם הרבה מזל שהיו אנשים טובים סביבי. אני יכול לראות היום איך זה יכול להיות שונה. אבל האמת היא שהיה מדהים".

תום אבני: "אני זוכר קשר קרוב בין האנשים. באיזשהו אופן האירוע הזה היה מכונן בשביל רובנו. אנחנו לא בקשר יום יומי, אבל יש לנו פינה משמעותית בלב, לי בטוח, לכל מי שקשור להפקה הזו. כמו הפינה בלב ששומרים למשפחה"

ילד, רוצה לתת למייקל ג'קסון נשיקה בצוואר? "ספר הג'ונגל: המחזמר"

צפייה מחודשת במחזמר מוכיחה שלא כל הסצינות מהמחזמר המקורי היו מתקבלות באותה האהדה היום. המפגש של מוגלי עם הנחש קא, הפיתון ההודי שמהפנט אותו כדי לאכול אותו, מטריד ביותר. בעיקר, אבל לא רק, כי הדמות שלו שאבה השראה מכוכב הילדים דאז, מייקל ג'קסון. גם תום אבני מודה שהמחזמר כלל "דברים שהיום כנראה נראים לי מוזרים, למשל הסצינה שבה נחש לבוש בבגדי מייקל ג'קסון מנסה לפתות ילד לתת לו נשיקה בצוואר. היום הסצינה הזו לא היתה עוברת".

"כשאני עולה לבמה היום אני מוצף בחרדות – ביצוע, קהל. אז לא היה פחד", מסכם אבני. "הייתה אהבה שלמה ומקסימלית. זה היה המיצוי המקסימלי של מה שאהבתי ורציתי לעשות. כשעליתי לבמה לא חשבתי כמה אנשים יושבים בקהל ואם הם שופטים אותי או לא. כשאני חושב על עצמי היום אני יכול רק לקנא בילד ההוא שעמד מאחורי הקלעים ורק רצה לעלות".