למה לא אוגנדה: המקומות הלוהטים בסצנת הלילה של נווה שאנן
קריוקי בפיליפינית, המקבילה האריתריאית למועדון הבלוק ובר ספורט סודני למתנזרים מאלכוהול: מתחת לאפנו מתהווה סצנת חיי לילה תוססת שבה האוכלוסיות החלשות ביותר בעיר יכולות לבלות אחרי יום ארוך של עבודה. כך תבלו גם אתם לילה קוסמופוליטי בנווה שאנן
אין שם ערבי הצדעה לאייקוני טראש מתחלפים ולא ערבי פתיחת תערוכות שאת שמן לא ניתן להבין במפגיע. אם נודה על האמת, גם אין שם הרבה נשים. נוכחותם של גברים רווקים בולטת יותר מכל, ולא ניתן להכחיש את אי השוויון המגדרי המאפיין קבוצות רבות בקהילת המהגרים ומבקשי המקלט בדרום תל אביב. כך או כך, חיי הלילה של האוכלוסיות החלשות ביותר בישראל הם פורקן יחיד מסוגו ונחוץ במיוחד עבור אנשים העובדים בעבודה פיזית קשה מאוד (בניקיון, בבניין או בטיפול). לעתים נדמה כי הפונקציה החברתית חשובה כל כך עד שהיא מסבירה את עצמה, מבלי שיהיה צורך בגינונים מיותרים: לברים ולמועדונים הללו בדרך כלל אין שם, הם קרויים על פי רוב על שם כתובתם, והתחלופה שלהם מהירה למדי (שאלתי את חסן, אחד מיושבי קפה נרגילה סודני בנווה שאנן, כמה זמן המקום קיים. "הרבה", הוא השיב, "בערך שנה"). ובכל זאת, לא מדובר בכתבה על הדוחק, המצוקה או הגזענות, אף שמדובר בנושאים שקשה להמעיט בחשיבותם. זו כתבה על תת תרבויות שמחות וססגוניות המתהוות מתחת לאף שלנו, חוגגות את החיים חרף הקשיים, וברובן המוחלט מוזמנים השכנים תדיר ללילה שמח של קירוב לבבות.
>> דרי רחוב נגד שוטרים: המונדיאל של שכונות דרום ומזרח תל אביב
הקפה של בילאל: רומנית, רוסית וטורקית בערבוביה
"קפה שכונת נווה שאנן" כתוב על השלט בכניסה למקום של בילאל, השוכן ממש סמוך לפינה של שדרות הר ציון ורחוב סלומון, צמוד לדוכני הירקות והנרגילות של התחנה המרכזית הישנה. עד לפני שנה וחצי עוד שימש המקום דוכן ירקות. "רוב הישראלים מפחדים לבוא, אומרים שמפחיד כאן", מספר בילאל, יליד מזרח ירושלים החי בתל אביב כבר 20 שנה. מי שאינם חוששים להגיע, כך ניכר, הם פועלי בניין פלסטינים, רומנים וטורקים, מהגרי עבודה מארצות ברית המועצות לשעבר, מבקשי מקלט אריתריאים וגם מעט ישראלים תושבי השכונה. בשולחן פינתי בחוץ יושבות שלוש נשים זקנות, תושבות שכונה ותיקות; בשולחן הסמוך להן משחקים שש־בש ארבעה פלסטינים מבוגרים, ובפינה האחרת שלושה אריתריאים ישובים סביב שולחן.
בפנים, בינתיים, נוצרה יש מאין רחבת ריקודים מאולתרת. לצלילי מוזיקה רומנית, ולאחר מכן רוסית, רוקדים כמה זוגות של פועלים שיכורים. המחירים מותאמים לכל כיס – 10 ש"ח לבקבוק בירה (קרלסברג, היינקן, גולדסטאר ומותגים נוספים אנונימיים למדי) ו־15 עבור צ'ייסר. אף אחד מיושבי הקפה לא שותה פחות משישה או שבעה משקאות בערב.
שדרות הר ציון 2
חבשה: הבלוק של האריתריאים
בלב בניין משרדים ברחוב שוקן פועל בשעות הלילה מועדון אריתריאי. כמעט מדי לילה מתאספים עשרות מבלים אריתריאים בקומה השנייה של הבניין הסמוך לבית המשפט לדיני עבודה ותעבורה. בסופי שבוע המקום מתפקד בשעות היום גם כאולם חתונות עבור הקהילה. ליד דלתות משרדיהן של כמה חברות מסחריות ופירמות עורכי דין, ומאחורי דלתות ברזל גסות מתגלה מועדון חשוך. המבלים, אריתריאים בעשור השלישי לחייהם ברובם, יושבים לאורך שישה שולחנות עץ ארוכים שסביבם מסודרים עשרות כיסאות עטופים בבד אדמדם עד שמתמלאת רחבת הריקודים.
בשעה 22:00 המועדון עדיין ריק, ורק בשעות הלילה המאוחרות נוהרים המבלים בהמוניהם. הרחבה סוערת לאורך שעות הלילה, ועשרות רבות רוקדים לצלילי מוזיקה שחורה (אמריקאית) מחרישת אוזניים. בסופי השבוע מצטופפים במועדון זה יותר מ־200 איש בשעות השיא. בקבוקי בירה (קורונה, גולדסטאר וקרלסברג) מוגשים קרים במחיר של 20 ש"ח.
שוקן 27
אם־אר־טי (MRT): קריוקי פיליפיני אל תוך הלילה
ברחוב בני ברק, קצת אחרי הפינה עם מדרחוב נווה שאנן, מאחורי דלת זכוכית וקודן אלקטרוני, שוכן דאנס בר אסייתי ותיק. מבעד למסך עשן סיגריות שיחניק גם את המעשנים הכבדים שבינינו מתפרשת רחבת ריקודים די גדולה. המבלים רוקדים לצלילי שירת קריוקי. בתחילת הערב הייתה זו מוזיקה סינית, ובהמשך הגיעו המבלים הפיליפינים (ובייחוד המבלות הפיליפיניות) בהמוניהם.
המבלים, ברובם, צעירים (רובם המכריע בגיל 35 ומטה) אסייתים: הבעלים ומרבית הבליינים פיליפינים, אך אפשר לפגוש שם גם תאילנדים, סינים, סרי לנקים והודים. הברמן היה ישראלי (ואדיב במיוחד), ובין המוני המבלים אפשר לגלות זוגות של גברים ישראלים ונשים פיליפיניות. מחירי הבירה הוגנים בהחלט (25 ש"ח לחצי ליטר היינקן, קרלסברג או טובורג), מחירי המשקאות החריפים קצת פחות (55 ש"ח לדרינק).
בני ברק 10
סלמה 143: אינג'רה ביתית וגעגועים לאריתריאה
בעברה המזרחי של דרך סלמה, סמוך לפינה עם רחוב מנשה בן ישראל, מסתתר הבר של צהייה. סביב שולחנות עץ וכיסאות פלסטיק ישובים גברים אריתריאים, רובם בעשור הרביעי לחייהם.
מוצאי שבת. עייפים אחרי יום מפרך, שלושה גברים אריתריאים חולקים אינג'רה מצלחות ברזל ושותים גולדסטאר מבקבוק. בשולחן אחר יושב זוג – הוא אריתריאי צעיר, בן 25 לערך, והיא ישראלית שנראית כבת גילו. ברקע מוזיקה אריתריאית שקטה. תמונות העורגות לאריתריאה ולנופיה מעטרות את הקירות.
הבירה זולה: גולדסטאר וקרלסברג (חצי) וקורונה (שליש) בעשרה ש"ח; בירות אתיופיות (קוג'וס וראיה; שליש) ב־12. אינג'רה ביתית (צמחונית או בשרית), מנה שתספיק לזוג ותמלא אותם עד שובע, תעלה 40 ש"ח.
דרך סלמה 143
נווה שאנן 25: סטרייט אדג' לחובבי ספורט
בסמטה שיוצאת מתוך מדרחוב נווה שאנן, בין חנות לממכר כרטיסי סים וטלפונים לבין חנות נרגילות, שוכן קפה סודני גדול למדי. עשרות כיסאות פלסטיק מסודרים בארבע שורות, ולידם עוד כמה ספות. שלושה מסכי ענק משדרים ערוצי ספורט בינלאומיים (שנקלטים באמצעות צלחת לוויין ומשודרים בערבית) לאורך כל שעות היום.
המבלים שותים קפה, תה ומיצים (סחוטים במקום) ומעשנים נרגילה. אלכוהול, כמובן, לא מוגש. רובה המכריע של הקהילה הסודנית מוסלמי. האוכלוסייה, כך ניכר, שקטה יותר ומבוגרת יותר (רוב יושבי הקפה בעשור הרביעי לחייהם). שערים נכבשים במשחקים המוקרנים; השדר הערבי, שלרוב מוכר בזכות צעקותיו הרבות, על מיוט. יושבי הקפה צופים בשקט; לא שואגים "גולללל" ולא צועקים "יש!!!".
חלק יושבים לבדם ומתעסקים בטלפון, אחרים יושבים בקבוצות קטנות ומשוחחים בשקט. מדי פעם קולות צחוק מרעישים מעט את האווירה. בפינת הקפה נחבאים שני שולחנות, סביבם גברים סודנים מבוגרים משחקים קלפים. בבוקר, כך נראה, יחל יום עבודה נוסף. 20 ש"ח לנרגילה (טבק בטעמי תפוח או לימונענע), חמישה ש"ח לשתייה חמה.
נווה שאנן 25