זו התאילנדית הכי אותנטית בראשון. אז מה אם היא לא פוטוגנית

סיום החגים והחזרה לשגרה הביאו איתם בשורות מפתיעות לרעה. שתי מסעדות תאילנדיות שנפתחו בעיר בשנה האחרונה –  קוקו תאי, מיזם חוף גורדון של שורדי הראליטי נדב ודניאל, ותאי ליין קיצ'ן החמודה של מידד קונפורטי ביפו העתיקה – הודיעו על סגירה. שתיהן, באופן מפתיע, טענו שהן מראש תכננו להיות סוג של פופ-אפ, והסגירה הייתה מתוכננת. השאלה הראשונה לראה צירוף מקרים שכזה היא – האם פופ-אפ שלא סיפרו לנו מראש שהוא פופ-אפ הוא פופ-אפ או סתם כישלון? אבל האמת היא שזו סתם רכילות שמסתירה את הדבר החשוב באמת. כי אם נכשלתם ועכשיו אנחנו מספרים לנו סיפורים, זה דבר אחד, לא נעים אבל לא מזיק. לעומת זאת, אם ידעתם מראש שאתם פותחים משהו זמני והסתרתם את זה, תוך כדי שאיבת אנרגיה ומשחק ברגשות שלנו, זה כבר סיפור אחר.

ככה או ככה, העובדות הן שהיצע האוכל התאילנדי המוצלח בעיר הצטמצם ואמון הציבור נפגע, ואת זה היינו חייבים לתקן. אפשר היה, כמובן, לנסות ללכת לבית תאילנדי, אבל גם לכו תמצאו מקום וגם העדפנו שלא למכור ילד כדי לממן את האירוע (למרות שהם הסתובבו בבית כל חודש החגים, אולי זה לא בהכרח כזה רעיון רע). רצינו משהו שאפשר לסמוך עליו, משהו עם שורשים. אז עשינו משהו שלא עשינו מאז ימי נאפיס הגדולים. הלכנו לאכול בראשון לציון. הנסיעה לרחוב רוטשילד בראשון היא פחות עניין של קילומטרז', ויותר עניין של מסע בזמן. כלומר, תרגיל אדריכלי של מסע בזמן, עם לוק של פעם, מפרצי חניה ומדרכות רחבות. שם, בין הטוסט נקניק לעוד סטודיו קעקועים (לפי המספר שלהם ברחוב, מדובר במסורת ראשל"צית ענפה), נמצא חלל שבאותה המידה יכול היה להיות בית מרקחת. כי הוא היה פעם בית מרקחת. אבל בשנים האחרונות הוא הפך לסקון נקון – הסוד הכי ידוע באזור.

לדני שקד (אבא של הפרסומאי ספי שקד, מכל האנשים בעולם) באמת היה פעם בית מרקחת. זוגתו, רותאירת (כלומר רותי), אותה הוא פגש בתאילנד, הייתה שם מהנדסת מזון ותמיד אהבה לבשל. לפני שמונה שנים, כאשר דני מאס בבית המרחקת, הוא ורותי החליטו להסב אותו למסעדה תאילנדית, מסעדה שאנשים שמבינים דבר או שניים בתאילנד העידו שהם מאוד מחבבים. אז שורשים ומסורת יש, וברור שכאן לא מדובר בחלטורה קיצית שתעלם ותשבור לנו את הלב עם בוא הסתיו. אז היה ברור שנסיעה לראשון לציון היא מחיר קטן לשלם. בכלל, "קטן" זה משהו שעוד יחזור על עצמו בסקון נקון, ולא (רק) בהקשר המחיר. זה מקום קטן, עם בקושי שבעה שולחנות. יש לו תפריט קטן, רק דף אחד. אפילו שעות הפתיחה קטנות, עם הפסקת צהריים די מרשימה באמצע היום. העיקר שהמנות לא קטנות, ושהנה הן מתחילות להגיע.

התחלנו בטסט הכי בסיסי שצריך להעביר בו כל מסעדה תאילנדית – סלט הטום סאם. סלט הפאפיה הירוקה הוא קו המשווה, הדרך הכי קלה להבין איפה נחתת. כאן, נחתנו לתוך רוטב מתקתק-חמצמץ כיפי, עם קיקים של חריפות דומיננטיים מספיק כדי שאי אפשר יהיה להתעלם מהם, אבל גם מספיק מרוסנים כדי שתוכל להרגיש משהו מלבדם. מראש זאת לא מנה שאמורה להעיף אותך, אבל היא בהחלט נעימה. הנאם טוק, סלט נתחי הבקר הצלויים, לעומת זאת, היה מפתיע לטובה, ודילג בקלילות על הכשלים האפשריים והמוכרים של המנה. לא היה פה איזה מרכיב סודי או מתכון קסמים, אבל השילוב בין נתחי הבקר שהיו מטופלים במדויק, הירקות והרוטב המוצלח מלמעלה, לקחו מנה סטנדרטית ושידרגו אותה באמצעות ביצוע בלבד. לעומת זאת, היינו שמחים אם הספרינג רולס היו עומדים באותו הסטנדרט. זה לא המצב. כן, הם היו פריכים, וכן, הרוטב (הצהוב, שלא תטעו לחשוב שזאת מסעדה סינית) היה מתוק עד בחילה והלם לחלוטין את הסיטואציה, אבל היחס ציפוי/מילוי היה בעייתי במיוחד. יותר מידי עלי סיגר, פחות מידי מילוי. בכל הנוגע לקראנץ' זה עבד, במבחן הטעם הרבה פחות.

כל התפריט נכנס בדף אחד צנוע, עם אפס התחכמויות. סקון נקון (צילום: אינסטגרם)

בעיקריות, כמו תמיד, בהעדר יכולת אמיתית להבדיל בין המנות, פשוט הימרנו. ואלה המספרים הזוכים בהגרלת התפריט שהתבצעה ממש עכשיו: 9, 29 ,33 ,25, והמספר הנוסף: מנת ילדים. מספר 9 התברר כצלחת אימתנית של שרימפס מטוגנים מצופים בפנקו. עכשיו, ברור שגורמה זה לא, והשרימפסים לא היו, איך נגיד את זה בעדינות, מיטב התוצרת הימית שיצאה לפני דקות מהרשת. וגם ציפוי הפנקו היה גס ומרושל באופן שלא היה עובר אודישן בשום ריאליטי טבחים. אבל לא בשביל זה באנו עד לראשון, נכון? באנו לאכול הרבה ובכיף, ואת זה המנה נותנת ובגדול, בעיקר בזכות הפריכות המושלמת. זה פופקורן שרימפס, כמו שהטבע התכוון. המספר הנוסף, מנת הילדים, הייתה בתכלס די אותו הדבר אבל עם עוף. פה הציפוי כבר היה פחות מרושל ובצד הוגש גם צ'יפס תעשייתי עם קטשופ אבל שוב – הפריכות לקחה את הפיקוד וחוסלה עד הפירור (הקראנצ'י. מאוד) האחרון.

בגדול, המנה הזאת עשויה מקראנץ'. שרימפס בפנקו (צילום: עודד קרמר)

29, הידועה בכינוי קארי פאננג בקר הייתה אחת המנות היותר מוצלחות שטעמנו לאחרונה. במבט ראשון ברור שיש כאן פיגוע אסתטי: רוטב קארי חום-אפור וכמה ירקות שראו ימים טובים יותר שוכבים להם, חסרי חיים, על נתחי הבשר. אבל אז אתה לוקח מאורז שהגיע בצד, מוזג עליו מה-29, ומקבל סיבוב של 180 מעלות. אין פלא שהמנה הזו כל כך מכוערת: את כל היופי שמרו לחלק של הטעם. בתפריט כתוב שזה חריף אבל זה ממש לא. כלומר, יש חריפות אבל היא לגמרי ברקע. מה שכן יש פה קארי נהדר, מלא בטעמים עשירים ועמוקים, ואפילו הירקות, מסתבר, מחזיקים מעמד ותורמים את חלקם לאירוע. לגמרי הפתעה משמחת. 33, כלומר הפאד פריק קינג עוף, לעומת זאת, היה דוגמא נהדרת למרכיבים סבירים שלא מצליחים להתחבר לשום דבר מעבר לזה. היה כאן עוף סביר, אם כי לא מעניין, שהוקפץ עם שלל ירקות, מג'ינג'ר וגזר ועד שני סוגי צ'ילי. ולמרות שאי אפשר להגיד שזה היה רע, קשה מאוד להגיד שזה היה טוב. זה בעיקר היה סתמי.

פיגוע אסתטי, ברור, אבל כל כך טעים. קארי פננג בקר (צילום: עודד קרמר)

25 (…טוב, הבדיחה הזו מיצתה את עצמה) – פאד סי יו שרימפס – החזיר את העניינים לצד החיובי של הספקטרום. גם כי השרימפס היו טובים ומוצלחים בהרבה מהעוף, וגם כי כאן דברים ממש עבדו ביחד ולא רק אחד ליד השני. אטריות האורז הרחבות, שמתגלגלות לתוך עצמן, הן משחק מרקמים שלם בפני עצמן, והשילוב שלהן עם הברוקולי והבצל הירוק הרגיש כמו משחק בתוך משחק. כל זאת ביחד עם הרכות של השרימפס יצר מנה ממש מוצלחת לסגור איתה ארוחה.

בעידן בו מסעדות נפתחות ונסגרות תוך כמה חודשים, מוסדות כמו סקון נקון הם נכס. יש פה אוכל טעים במחירים סבירים, ולמרות שהן לא "מספקות חוויה", הן לא יכנסו לאף דירוג של טיים אאוט. אין כאן קונספט, סקס אפיל, או הייפ, אבל ברגע שיצאת ממקום כזה, אתה כבר מתכנן את הפעם הבאה שתחזור.

3.5 כוכבים על האוכל, 4 כוכבים על ה-VFM. יש תפריט צמחוני ותפריט טבעוני. רוטשילד 119, ראשון לציון. שני-שישי, 12:00-15:00, 18:00-22:00, שבת 12:00-16:00, סגור בראשון

סום טאם 45
נאם טוק 62
ספרינג רול 32
שרימפס מטוגן 69
שניצל צ'יפס ילדים 45
קארי פאננג בקר 70
פאד פריק קינג עוף 70
פאד סי היו שרימפס 70