פעם החרדה הייתה להגיע לווידיאומט בבוקר של יום כיפור ולגלות שנגמרו הסרטים הטובים, היום שפע הסטרימינג גורם לבעיה הפוכה. מומחה הקולנוע שלנו אבנר שביט עושה סדר בבלאגן ובוחר חמישה סרטים מושלמים שיעזרו לכם להעביר את הצום - החל מיצירת המופת של האחים כהן ועד לדרמה ישראלית מטלטלת על השבעה באוקטובר
פעם, לקראת ערב יום כיפור, היה טקס קבוע: לעמוד בתור ב"ענק הווידיאו" או בבלוקבאסטר ולקוות שמישהו לפניכם לא חטף את הסרט שבניתם עליו, לפני שתישארו עם דרמה אמנותית שוודית בת שלוש שעות. הצעירים של היום לא יבינו כמה התמזל מזלם – בעידן הסטרימינג אפשר להגיע בלחיצת כפתור לכמות כמעט בלתי נתפסת של סרטים וסדרות. מצד שני, אולי דווקא השפע הזה הפך את הבחירה למסובכת יותר. אז ביקשנו ממומחה הקולנוע שלנו, ד"ר אבנר שביט, לעשות קצת סדר ולבחור חמישה סרטים שיעזרו לכם להעביר את יום כיפור מול המסך. הבחירה שלו לפניכם.
>> בן 60, אבל לנצח ילד: 15 הסרטים שאנחנו הכי אוהבים של אדם סנדלר
פארגו (נטפליקס)
שלושים שנה עברו מאז יצא "פארגו" של האחים כהן לאקרנים. הרבה שלג ירד ונמס מאז באזורים הקרירים שבהם הוא מתרחש, אבל צפייה מחודשת בו מגלה שלא נס ליחו. רוג'ר אברט, שהיה מבקר הקולנוע החשוב באמריקה בעת צאתו, השתפך בזמנו וכתב שבגלל סרטים כאלה הוא אוהב קולנוע. ואכן, זו דוגמה נדירה לסרט מושלם – כזה שנמשך רק קצת יותר מתשעים דקות, לא חסר בו כלום, ויש בו הכל. דרך סיפורה של שוטרת הריונית בגילומה של פרנסס מקדורמנד, החוקרת פשע פשוט שהסתבך והוביל לרצח, הוא עוסק במוות ולידה, מוסר ותאוות בצע, אצילות ואנוכיות, נימוס וברבריות, סדר ושיבוש, ערמומיות וכסילות. כל הניגודים הללו מצטלבים יחדיו בתוך הדם שמכתים את השלג הצחור. האחים כהן כאן בשיאם, ומציגים לנו את כל זה בדיאלוגים שנונים ומזוקקים, יחד עם כמה מן הדימויים היפים ביותר שאי פעם יצרו.
"פארגו" כמובן הוליד גם סדרת טלוויזיה מצליחה ומרובת עונות, ואת השפעותיו אפשר לראות גם מעבר לה – למשל עכשיו בסדרה החדשה והמדוברת "הלנטרנים". בשלושים השנים שעברו מאז צאתו האחים כהן הספיקו ליצור עוד כמה פנינים, וזה אולי הדבר הכי מדהים לגביו ולגביהם – עד כמה שהוא מופתי, אפילו לא בטוח שהוא הסרט הכי טוב שלהם.
המנדלוריאן וגרוגו (דיסני+)
הקיץ האחרון נחשב חיובי מבחינת הוליווד, עם להיטים שוברי שיאים כמו "ספיידרמן: יום חדש", "האודיסאה", "אובססיה" ועוד, ואצלנו גם "קופה ראשית" שבר קופות. במרחק הזמן קל לשכוח כי אחד מן הסרטים הגדולים הראשונים שעלו לאקרנים היה "המנדלוריאן וגרוגו", שעם הכנסות של 345 מיליון דולר נחשב לפלופ יחסי.
לצפות מכל להיט לעבור או לדגדג את רף מיליארד הדולר זה די חזירי, ואמנם "המנדלוריאן וגרוגו" לא התקרב לשם, אבל מדובר בסרט חביב ומהנה מאוד. אולי עכשיו, כשהוא בדיסני+, אפשר יהיה להתייחס אליו קצת יותר בנימוס.
מדובר כמובן בפרק חדש בסדרת סרטי "מלחמת הכוכבים", הראשון מזה שבע שנים, הממשיך את הקו של "המנדלוריאן", כשלעצמה המשך טלוויזיוני של מותג הפולחן הקולנועי. הוא נקרא בשם גיבוריו: שכיר חרב אינטר-גלקטי בגילומו של פדרו פסקל, והיצור החמוד להפליא שמתלווה אליו במסעותיו, וידוע גם כבייבי יודה. ג'רמי אלן ווייט תורם את קולו לדמות המטרה הראשונה שהם מחפשים. בתפקידי אורח אפשר למצוא גם את סיגורני וויבר בגופה ומרטין סקורסזי בקולו, בתור קוף מרובע ידיים שמוכר אוכל רחוב.
יש חוק מוזר: בכל פעם שמרטין סקורסזי מדבב בסרט, התוצאה שוקעת בתהום הנשייה. זה קרה לפני שני עשורים עם סרט האנימציה "תפוס ת'כריש" וקרה גם הקיץ עם "המנדלוריאן וגרוגו", אבל באמת שהוא לא ראוי להיעלם מן התודעה. הוא אכזב מבחינה מסחרית בגלל אובדן מומנטום של מותג "מלחמת הכוכבים", או אולי דווקא בגלל עייפות החומר של המותג, אבל מבחינה אובייקטיבית מדובר במוצר כיפי ועשוי לעילא, שמתהדר בצוות נהדר של שחקנים וגם בפסקול של לודוויג גורנסון, שזכה השנה באוסקר על "חוטאים" ואולי יזכה בשנה הבאה בפסלון המוזהב על "האודיסאה".
שדה החלומות (נטפליקס)
כיום, כשאפילו סרטים עתירי תקציב מבית "מלחמת הכוכבים" מתקשים להתרומם, קשה לזכור את המציאות הקולנועית שבה פנינים קטנות כמו "שדה החלומות" של פיל אלדן רובינסון נכנסו מיידית לפנתיאון. הצפייה בו היא תזכורת לימים שבהם בייסבול עוד נהנה ממעמד תרבותי עצום באמריקה וקווין קוסטנר היה אחד הכוכבים הגדולים, וגם לתקופה שבה היה מקום לדרמות כאלו, שלא השתייכו בהכרח לז'אנר מסוים ובטח שלא נבנו על מותג קיים, אבל הצליחו לברוא יש מאין דת חדשה.
הסרט אחראי גם לאחד הציטוטים המפורסמים בתולדות הוליווד העכשווית – "אם תבנה את זה, הוא יבוא", כשהתשובה לשאלה "מי זה הוא?" מתקבלת בסוף. קווין קוסטנר מגלם את הגיבור, חוואי ובנו של שחקן כדור בסיס לשעבר, שמתחיל לשמוע את הקול הזה ממש כאילו היה ז'אן ד'ארק אמריקאי, ומתחיל לבנות מגרש בייסבול בהשראת אותה הבטחה שמימית. ואז, כמו שאומרים היום, לא תאמינו מה קרה.
בתרבות האמריקאית נהוג להכתיר את "שדה החלומות" כ"סרט המושלם לאבא שלך". זה כינוי קצת מזלזל, כי משתמע ממנו שמדובר ביצירה שמרנית ולא יומרנית, עם ערכים ואיכויות של בדיחות אבא. למעשה, מדובר בלהיט חכם, מתוחכם ובעיקר מקורי להפליא, שדרך סיפור קטן מצליח לברוא מיתולוגיה גדולה, וכזו שממשיכה לעורר השראה בצופים בה. כמו "פארגו", גם זה סרט לא ארוך, כמאה דקות בלבד, שעוסק בעולם ומלואו ובחיים עצמם – בסליחה, קבלה, גאולה ואמונה. אם סרטים על בייסבול יכולים להפוך לפולחן גם בישראל, אז כנראה שבאמת אפשר להאמין בהכל.
סוף רחוב האלון (ברשת)
בשעה ש"המנדלוריאן וגרוגו" נכשל רק לפי קנה מידה אכזרי למדי, "סוף רחוב האלון" נכשל לפי כל קנה מידה. אפילו הנוכחות של אן האת'ווי, שהיתה שותפה השנה לשתי הצלחות גדולות עם "האודיסאה" ו"השטן לובשת פראדה 2", לא עזרה לו. הוא עלה למסכים באמצע אוגוסט, התאדה במהירות וכבר עכשיו הגיע למסך הקטן – רק לא באופן רשמי שמאפשר צפייה מיידית בישראל. בחו"ל הוא כבר זמין לרכישה ולהשכרה דיגיטלית, ומי שמוכן להתעסק עם VPN או לחפש אותו בפינות הפחות רשמיות של הרשת ימצא דרכים לצפות בו גם מכאן. אנחנו לא כאן כדי לשפוט מה תעשו עם המידע הזה.
הסרט נכשל מכל הסיבות הרגילות שסרטים נכשלים בימינו, ואולי גם כי מהשם ומהטריילר שלו אי אפשר היה להבין מה רוצים מאיתנו – אבל אם נותנים לו הזדמנות, יש תמורה לאגרה. בדומה ל"עצמאות", גם זה סרט שצולם בימינו ומתרחש בשנות השמונים, 1982 ליתר דיוק. לא במקרה, זו השנה שבה יצאו "אי.טי" ו"פולטרגייסט", כי הבמאי דיוויד רוברט מיטשל יונק מן המסורת הספילברגאית של שנות השבעים והשמונים, וגם מ"פארק היורה", שיצא ב-1993.
בלהיט העצום ההוא הדינוזאורים קמו לתחייה בימינו. כאן מתרחש מפגש בין המציאות העכשווית לעבר בגלל חור תולעת או קשקוש מדעי כלשהו, והגיבורים מוצאים את היצורים הנכחדים בחצר ביתם. אן האת'ווי מגלמת את אם המשפחה, שכמיטב המסורת של ספילברג יוצאת למסע הישרדות משולש: לשרוד מול ספינוזאורוס וחבריו, לשמור על האנושיות, והכי חשוב – לשמור על התא המשפחתי הגרעיני. התוצאה מותחת, משעשעת, מקורית, דוחה, מאיימת, מסעירה ובעיקר מחזירה אותנו לימים הכיפיים ההם, שבהם פנטזיות שכאלה על משפחות מן הפרברים היו הסחורה הקולנועית הכי לוהטת.
על כלבים ואנשים (VOD סינמטק תל אביב)
סערת "נאזא" המחישה שוב את הפרדוקס הקבוע – אנשים מתלוננים למה לא עושים קולנוע שמציג את השבעה באוקטובר מן הצד הישראלי, ושוכחים שסרטים כאלה דווקא קיימים. הם פשוט לא טרחו לראות אותם.
דוגמה מטלטלת במיוחד היא "על כלבים ואנשים", שהוקרן בפסטיבל ונציה ב-2024 וזכה לדקות ארוכות של תשואות. דני רוזנברג צילם את הסרט בעוטף עזה מיד לאחר הטבח, עם התגלית אורי אבינועם כנערה שחוזרת לזירת הזוועות כדי לחפש את הכלב שלה. אם לחזור לנקודת ההתחלה, התוצאה גם מציגה או לפחות מרמזת על המתרחש בעזה. לכל אחד יש את יום הכיפור שלו, ואם תפריט הצפייה אמור לספק לכם מנוחה וצהלה, זה כמובן לא הסרט בשבילכם. אבל למי שבענייני שבר, דין וחשבון, חשבון נפש וכפרה – זו בהחלט הבחירה המתאימה.