נבל כזה עוד לא ראינו: "פארגו" לא סתם חזרה לעצמה. היא מפתיעה

יש לי קטע עם פארגו, שאני אף פעם לא רואה את כל העונה בזמן אמת. אולי תרבות הבינג' הרסה אותי, אבל אני נוטה לחשוב שזה יותר כי קשה כל כך לחכות לפרק הבא. אני תמיד צופה בפרקים הראשונים, אבל כשיוצא בערך הפרק החמישי נמאס לי לחכות, אז אני שוכח שהסדרה קיימת. זאת עד שעומדת לצאת העונה הבאה שלה, ואז אני משלים הכול ברגע האחרון, ובבת אחת. לא רק הציפייה לפרקים הבאים קשה ב"פארגו", אלא גם קווי העלילה הרבים שיש בכל עונה – אבל זה תמיד מספק. כן, אפילו העונה הרביעית שכולם שנאו, ותכלס לא ברור לי למה.

אולי זה קשור לאיך שצרכתי אותה – כשיש הפרש של שבוע בין פרק לפרק יכולה להיווצר תחושה שאין הרבה עלילה בעונה הזו, אבל כשהכל דחוס בצפייה מרתונית – זאת עונה מצוינת שאמנם התרחקה קצת מהשורשים של הסדרה, אבל עדיין מצליחה להיכלל בתוך הקאנון המתפתח תמידית של "פארגו". העונה החמישית, לעומתה, כבר הציגה התחלה מפתיעה שמחזירה את אווירת הסרט המקורי של האחים כהן, עם טוויסט מודרני וסיפור מהשנים האחרונות.

כבר בתחילת הפרק הראשון לעונה אנחנו צוללים לקטטת ענק עצומה במהלך פגישת ועד ההורים, שם אנו פוגשים את הגיבורה דוט ליון (ג'ונו טמפל, "טד לאסו"), שמנסה להציל את הבת שלה מן התופת, אך נעצרת לאחר שחישמלה מורה למתמטיקה, ואז את השוטר שמנסה לעצור אותה. מכאן מתחילה סאגה של התחמקויות – מצד אחד, הדמות שלה מזכירה לנו את העונה הראשונה מאחר ויש איזשהו כדור שלג של שקרים שמתחיל להתגלגל. מצד שני, בניגוד לעונה הראשונה, השורש של השקר מתחיל בשלב הרבה יותר מוקדם, למעשה בחיים אחרים לגמרי שהיא נטשה מאחוריה.

דוט נשואה לוויין ליון, בן למשפחה עשירה שלא ירש מאמא שלו את עמוד השדרה, ולאורך שני הפרקים אנחנו מבינים גם למה דוט בחרה בו, גם אם זה לא ממש ברור בהתחלה. אמא של וויין (ג'ניפר ג'ייסון לי) היא אחת הדמויות הנבזיות בסדרה, וזה תענוג לראות איך היא נהנית מהתפקיד בכל משפט שיוצא לה מהפה. אבל כמו בכל סיפור טוב, הדמות הכי טובה היא הנבל, אותו משחק הפעם ג'ון האם. מאז שנגמרה "מד מן" לא ראינו את האם יותר מדי, ובמעט התפקידים בהם היה, הוא עשה עבודה מצוינת – אבל אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי אותו בתפקיד משמעותי כמו זה של רוי טילמן, שריף טראמפיסט שהיחס שלו לנשים מובן מהרגע בו הופיע על המסך.

ב-"פארגו" אין אף דמות חפה מפשע, אבל יש חלוקה מובהקת בין הפרוטגוניסט לאנטגוניסט. תפקיד הנבל בסדרה יכול להפיל עונה, אבל יכול גם לגמרי להציל אותה. בעונה הראשונה היה זה לורן מאלבו (בילי בוב ת'ורנטון), אחריו הגיעו האנזי דנט (זאהן מקלרנון), וי. אם. ורגה (טים בלייק נלסון) ולבסוף ג'וסטו פאדה בעונה הרביעית (ג'ייסון שוורצמן). ורגה, הנבל של העונה השלישית, הוא אולי האנטגוניסט הטוב ביותר שהסדרה הזאת הציגה עד כה. אבל בחיים לא חשבתי שאראה נבל כמו השריף רוי טילמן.

מצד אחד הוא כאוטי – יש לו פירסינג בפטמות, הוא מקבל סוכני FBI כשהוא עירום לחלוטין, שוביניסט מהסוג שלא נראה מאז "סיפורה של שפחה", והוא מוצג בצורה כל כך טובה, ומשוחק כל כך טוב, עד שקשה לא לשנוא ולאהוב אותו בו זמנית. מה שהופך אותו לכל כך מאיים זאת העובדה שהוא אדם בעמדת כוח שלא מקשיב לחוק, אלא רק לחוקה האמריקאית. כלומר החוקים האמריקאיים לא חלים על רוי טילמן, אלא אך ורק טקסט שנוסח לפני יותר משלוש מאות שנה עם תיקון אחרון מ-1992. ולא רק זה, הוא גם נבחר באופן דמוקרטי, כי רוי טילמן הוא פשוט גרסה מקומית של טראמפ, ומהרגע הראשון שהוא פותח את הפה רק דבר אחד בטוח – זה הולך להיות מופרע. 

העונה החדשה של "פארגו" נותנת לצופים את כל מה שהם רוצים, ואז עוד קצת, עם סיפור מרתק ונבל בלתי נשכח, ככל הנראה העוצמתי בתולדות הסדרה. הוא עושה את זה עם המון הומור, ומתכתב עם הנרטיב האמריקאי יותר מכל סיפור אחר ביקום רווי הפשע והתאונות המצערות של "פארגו", מה שהופך את העונה החמישית למרעננת ומפתיעה. אם ככה העונה תמשיך, אני כנראה לא אוכל לחזור למנהגי ולהפסיק את הצפייה באמצע כדי לסיים רגע לפני העונה הבאה, כי "פארגו" חזרה למקורות, והיא יותר פרגואית מתמיד.

פארגו, ימי רביעי ב-22:00 ב-HOT HBO, זמין גם ב-HOT VOD ו-NEXT TV