כשהאנשים על הבמה מפסיקים לדבר ומתחילים לשיר – הכל נפלא

כשריקי גל החלה לשיר את "זמר שלוש התשובות" עיני נמלאו דמעות. השיר מ-1969, עם הלחן היפהפה של אריה לבנון, זכה ברבות הימים לביקורת כטקסט שוביניסטי שמציג את האישה הדוברת בו כאסקופה נדרסת. במחזמר "עוד חוזר הניגון" הוא מושם בפיה של הציירת צילה בינדר, מי שהיתה הידועה בציבור של נתן אלתרמן במשך שלושים שנה, ומושר מיד אחרי סצנה שבה המשורר הלאומי דורש ממנה לעשות עוד הקרבה גדולה למענו. היא עונה לו "אם תעזוב אותי, אני אהרוג אותך", אך נענית לדרישתו. בקונטקסט הזה, הביצוע האדיר של ריקי גל, שעומדת בצד הבמה כשם שצילה היתה תמיד בצד, חורך את הלב. 

"עוד חוזר הניגון" (צילום: טל שחר)

הרגע הבימתי המוזיקלי המרגש הזה מעיד על הפוטנציאל הגלום במחזמר המבוסס על שירי נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר המוצג בתיאטרון הבימה. כמה חבל שהפוטנציאל הזה אינו מתממש בשאר ההצגה בבימויו של משה קפטן, שבולט בה פער עצום בין הרובד המוזיקלי המשובח לבין איכות דרמטית ירודה. מוטי לרנר כתב מחזה המתפצל לשתי מסגרות זמן – כך מסבירות לנו כתוביות המוקרנות על התפאורה, המורכבת מכמה במות מסתובבות. ההווה הוא אותו לילה במרץ 1970 שבו אלתרמן בן ה-59 מת בבית החולים, והעבר הוא סצנות משנות השישים המוקדמות שבהן הוא נמצא בקונפליקטים עם בינדר, עם אשתו השחקנית רחל מרכוס, עם בתו שאותה הוא מכנה תיצקין, ועם המשורר הצעיר נתן זך הקורא תיגר על שירתו הלאומית שהולכת ונעשית יותר ויותר לאומנית. 

אלא שבמקום דרמה יש כאן מסכת צעקנית, ובמקום סבטקסט אנחנו מקבלים המון טקסט מפורש. שלוש הנשים דורשות את תשומת לבו של המשורר, ואילו הוא עסוק בעצמו ובמעמדו הציבורי, והכל נאמר ומוסבר ומבואר ואחר כך גם מושר. הסיטואציות תמיד על סף רתיחה, ולאף אחד מהשחקנים אין סיכוי לבנות דמות שלמה עם הדיאלוגים השטוחים ורבי המלל שהושמו בפיהם ("אתה עם האישה ההיא או איתנו?").

"עוד חוזר הניגון" (צילום: טל שחר)

אף שבשנים המתוארות במחזה אלתרמן היה בסך הכל בן חמישים ומשהו, יגאל שדה מגלם אותו כאיש זקן. הוא צועק ומנפנף בידיו והופעתו חלולה ונטולת כל חן או כריזמה שיעזרו לנו להבין מדוע שתי נשים עם קריירות מרשימות משל עצמן נלחמו עליו כל כך הרבה שנים. ואילו הן מוצגות באופן מעליב למדי, מרודדות ליחסיהן המתסכלים איתו. רק הבת תרצה מיוצגת באופן קצת יותר שלם, גם משום שכמה משיריה הכואבים (בהם "תפילת יום הולדת" ו"בלדה לאשה" וגם שירים פחות מוכרים) משולבים במרקם הדרמטי והמוזיקלי. 

את שלוש הנשים מגלמות שש שחקניות. לכאורה יש כאן הפרדה בין הווה לעבר, אבל נראה שהכפילות מבוססת יותר על יכולות השירה והמשחק של הנשים מאשר על הגיון הזמנים. כך ריקי גל היא בינדר בהווה וגם הצל המזמר של אוסנת פישמן, המגלמת את בינדר בעבר. שלומית אהרון שרה את קולה הפנימי רחל מרכוס עבור מאיה מעוז, ורוני דלומי שרה את תרצה אתר עבור הלה שלו, ששרה יפה גם בעצמה. 

"עוד חוזר הניגון" (צילום: טל שחר)

לפישמן ולשלו יש פה ושם רגע שבו הן מצליחות לגעת במשהו אמיתי. אבל הכוכבים האמיתיים של ההצגה הם אנשי המוזיקה – המלחינים המקוריים (סשה ארגוב, משה וילנסקי, נעמי שמר, יאיר רוזנבלום, יהודית רביץ ואחרים), ליאור רונן שעל העיבודים המוזיקליים המצוינים, והזמרים הנהדרים – שלוש הסטאריות וכל חברי האנסמבל. כל פעם שהאנשים על הבמה מפסיקים לדבר ומתחילים לשיר – ויש בהצגה כ-21 שירים – הכל נפלא.

חלק מהשירים מוגשים במחרוזות מתוך מיוזיקלס שאלתרמן כתב להם את הפזמונים – "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "צץ וצצה" (מיכל ברנד מרביצה חיקוי מקסים של רבקה זוהר מבצעת את "אוריאנה"). שאר השירים משולבים בתוך הדרמה, בניסיון לקשר אותם לקונטקסט שבו נכתבו. רק במקרים בודדים זה עובד. צלילים מתוך "שיר משמר", שאלתרמן כתב לבתו הלא שמחה, מרחפים על פני ההצגה כולה, עד שהשיר כולו מושר לקראת הסוף על ידי שלוש הדיוות. במהלך הערב חשבתי שבבוא הרגע אלתרמן עצמו ישיר אותו (יגאל שדה הרי שר ב"עלובי החיים"), אבל במקום זאת הוא מקריא אותו בקצב מהיר, כאילו ליבו אינו במילים שכתב. ההצגה כל כך עסוקה בניתוץ הפרה הקדושה, שהיא לא עושה כבוד למשורר שכתב את השירים היפים המושרים בה, אלא מציגה אותו כאיש די בלתי נסבל ותו לא.

"עוד חוזר הניגון" , תיאטרון הבימה, פרטים וכרטיסים כאן