השאלות הקשות שעולות מפרשת בועז ארד

סיפורו של בועז ארד צרב פצע עמוק בעולם האמנות, שעכשיו נדרש לחשבון נפש רציני. ארד שם קץ לחייו ביום שישי שעבר לאחר שאתר מאקו פרסם עדות של תלמידה בתיכון תלמה ילין, שאיתה ניהל מערכת יחסים – לצד דיווחים לגבי מערכות יחסים שניהל עם תלמידות נוספות. תשומת הלב השלילית בדמות מרכזית ומוערכת כארד היא משהו שהאמנות המקומית, המסוגרת בתוך עצמה בדרך כלל, לא רגילה אליה.

כל הזרקורים הופנו בשבוע האחרון לעולם האמנות שנחשף במערומיו: לא עוד שדה ליברלי והומניסטי אלא מקום צבוע, כזה שבבוקר חותם על עצומות נגד גירוש פליטים ובערב מנצל לרעה את מעמדו וכוחו. רוב האמנים והאוצרים בארץ הכירו את ארד באופן אישי כמורה במדרשה ובבצלאל כאמן וכאוצר, וזה רק הוסיף קושי ומורכבות למקרה הטרגי. אבל מהר מאוד התגבשו שני מחנות: מהצד האחד יש מי שעומדים לצדו של ארד, בוחרים לחפש אשמים בתוך עולם האמנות עצמו ולהאשים את מאקו בסילוף האמת. המחנה השני, לעומת זאת, לא מוכן לעשות לארד הנחות ולמרות המוות הטרגי מגנה את מעשיו, שבהם הוא הודה חלקית לפני ששם קץ לחייו.

אבל בתווך יש שתיקה, הרבה שתיקה. אולי כי עולם האמנות הישראלי מעולם לא חווה טלטלה כזאת והוא עדיין מתקשה לעכל את מה שקרה, ואולי כי בועז ארד הוא סימפטום לבעיה עמוקה יותר בתחום האמנות. לא קל להודות, אבל ארד הוא לא היחיד שהתקרב יותר מדי לתלמידות שלו. אין ספק שמסתובבים לא מעט אמנים ומורים לאמנות שמתים מפחד שגם תיבת הפנדורה שלהם תיפתח בקרוב.

קמפיין MeToo# העולמי עמל בחודשים האחרונים על ניקוי אורוות גם בעולם האמנות ומוקיע מתוכו אנשי אמנות שסרחו – בהם המוציא לאור של מגזין ארטפורום נייט לנדסמן, שנטען שהטריד מינית תשע נשים, אספן האמנות אנתוני דופיי, שגם נגדו הצטברו תלונות על הטרדות מנשות אמנות בולטות, והצלם הבריטי דיוויד המילטון שהתאבד לאחר שמספר נשים האשימו אותו שאנס אותן בילדותן. אבל מה לגבי מוסדות האמנות שמציגים את יצירותיהם של אותם אמנים? האם לעבודות של אמן שניצל יחסי מרות, הטריד, אנס או רצח יש זכות קיום במוזיאונים ובגלריות? בשבוע שעבר הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון נאלצה להכריע בסוגיה אחרי ששתי אמניות האשימו את הצייר צ'אק קלוז בכך שהציע להן הצעות מגונות. בצעד די חריג, החליט המוסד לבטל את התערוכה המתוכננת לקלוז במאי.

ארד הביע חרדה עמוקה שגם גורלו יהיה להיות מנודה מהאמנות הישראלית. "אני משתדל לעשות טוב לסטודנטים שלי, לעשות אמנות", הוא אמר בשיחה עם יאנה פבזנר בשן, כתבת מאקו. "אם את לוקחת את זה ממני אני לא ממשיך ללמד, לא מציג. אין לי טעם לחיות". על פניו לא נראה שעולם האמנות מתכוון לנדות את יצירתו של ארד. גלריית המדרשה בתל אביב, בה תיפקד ארד כאוצר בתשע השנים האחרונות, הודיעה כי התוכנייה שהוא קבע לחודשים הקרובים תתנהל כסדרה. במוזיאון תל אביב, שם מוצגת בימים אלו בתערוכה "המוזיאון מציג את עצמו 2" עבודתו "פילנדרום", לא שוקלים להסירה. "אפשר, נכון ואף מועיל לדון בגבולות המותר או בעבודות אמנות", אומרת אלן גינתון שאצרה את התערוכה, "אבל לדון את עבודות האמנות פסול בעינינו. 'פילנדרום' אינה עבודה פוגענית בשום מובן. האמן כבר לא איתנו – האמנות נשארת".

במקרה חמור וחריג הרבה יותר, בשנה שעברה החליט המוזיאון לא להסיר עבודות של האמן הדרום אפריקאי זוולטו מטטואה, שהורשע ברצח נערת ליווי. במוזיאון ערכו במקום זאת יום עיון ודנו ארוכות בשאלה אם אמנותו של אמן צריכה להיות מנותקת ממעשיו הלא מוסריים. רוב הדוברים הגיעו למסקנה חיובית.

מתברר שזאת עמדה רווחת למדי, כך עולה מכתבה שפורסמה בניו יורק טיימס בשבוע שעבר. מרבית האוצרים ומנהלי המוזיאונים שהתראיינו לכתבה, גברים ונשים כאחד, מאמינים שיש להפריד בין הביוגרפיה של האמן ליצירתו, ולכן אין טעם לפגם בהצגתה. "ביטול תערוכה או הסרת יצירת אמנות משמעה כי המוזיאון מפרש את האמנות רק דרך פריזמה של התנהגות מגונה", אומרת בכתבה שינה וגסטף, יושבת ראש המחלקה לאמנות מודרנית במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. "אם אנחנו רואים רק התעללות כשאנחנו מתבוננים ביצירת אמנות, אנחנו יוצרים מצב רדוקטיבי שבו לאמנות אין ערך פנימי".

רשימת מעשי הניצול וההתנהגות המינית הלא ראויה של אמנים הולכת ונערמת בכל העולם ונראה ששאלת הפרדת האדם מיצירתו בוערת מתמיד. האם עלינו להחרים את בועז ארד? את פיקאסו שהיה שונא נשים ידוע (הוא כינה נשים בכמה הזדמנויות "מכונות סבל")? את קאראווג'ו שהיה מעורב ברצח? את אגון שילה שהואשם בניצול מיני של ילדים? קמפיין MeToo# עשה הרבה וממשיך לעשות, אבל הסוגיה הזאת עדיין מצריכה דיון רציני.