לא כולם יצחקו מהספיישל החדש של עזיז אנסרי בנטפליקס

בספיישל הסטנדאפ החדש שלו בנטפליקס, "כאן ועכשיו", עזיז אנסרי יוצא מהגבולות של עצמו. בניגוד למופע הקודם, שכלל בידור סטנדרטי ומסורתי יותר, רוב המופע החדש עוסק באפליה כלפיו כהודי־אמריקאי, ומהווה ביקורת על המכניזם המגוחך של גזענות. לא מדובר בכתב אישום של ממש נגד אמריקה, או באמירות שיגרמו לקהל לנוע בחוסר נוחות בכסא, אלא בחוויות אישיות שנבחרו בקפידה ונאספות לתוך זר קוצני במיוחד.

זהו הספיישל הראשון שלו מאז תקרית ההטרדה בשנה שעברה, ואנסרי מנסה למצב את עצמו כאנושי ונגיש. הוא צועד לעבר הקהל כשהוא לובש חולצה של מטאליקה, אאוטפיט מחייב פחות מחליפת שלושת החלקים שהוא לבש בספיישל הקודם שלו ב־2015. האפקט של הפילם והבחירה בשיר המלודי והנעים של הוולווט אנדרגראונד מנסה לשוות לספיישל תחושה על זמנית, חותמת איכות. וזו אכן טלוויזיה שמוגדרת כ"איכותית": אנסרי מצחיק, הצילום נפלא ומצליח לרגש והעריכה אפקטיבית. חלק מהזמן הוא יושב כדי לדבר בגובה העיניים של הקהל – הוא אחד מאיתנו, וממש כמוהו, גם אנחנו עלולים להיות קורבן להאשמה שתצוץ לנו משום מקום.

"לא אמרתי הרבה על כל העניין הזה, אבל אתם כאן, זה מאד משמעותי בשבילי", הוא אומר בתחילת המופע. זה נותן תחושה שהקהל לא סתם הלך למופע בידור, אלא הגיע לתמוך באיש שנעשה לו עוול. "היו פעמים שהרגשתי פחד, שהרגשתי מושפל, נבוך. אבל בסופו של דבר, הרגשתי ממש נורא שגרמתי לתחושות כאלה. אחרי שנה או משהו, אני פשוט מקווה שזה היה צעד קדימה… אני מקווה שהפכתי לאדם טוב יותר". הוא הופך את ה"עניין הזה" לחלק מ"מסע" שהוא עבר; הוא התגבר על מכשולים, ממש כמו מחלה מפחידה או תאונה, ויצא מזה אדם טוב יותר. אבל הוא יכול היה פשוט לומר: אני מצטער שעשיתי את זה.

לאורך המופע מתייחס אנסרי שוב ושוב לדרך שבה דברים משתנים. הטלוויזיה משתנה, דברים שצולמו לפני 20 ואפילו 10 שנים כבר נראים לנו לא פוליטקלי קורקט. בסוף המופע הוא אומר: "ראיתי את העולם בו אני אף פעם לא יכול לעשות את זה שוב והרגשתי שכמעט מתתי. ובדרך מסוימת, מתתי. עזיז הקודם מת". דוש או גיבור שצלח טראומה כנגד כל הסיכויים? תחליטו אתם.

צריך להגיד עוד מילה על הצילום והבימוי: ספייק ג'ונז ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "Her") מציב סטנדרט חדש בצילומי סטנדאפ: לא עוד שוטים זוהרים על במה ענקית, לא עוד אותיות ניאון זועקות המרכיבות את שמו של אמן ההצחקה. כולם רוצים להיות רילייטבל, כפי שאומרת אלן דג'נרס: הקהל רוצה להרגיש שהוא חבר שלך. האבולוציה הזו של הסטנדאפ מתבקשת, וקשורה באופן הדוק למדיה החברתית: אנחנו רוצים גישה בלתי אמצעית, "אותנטית", אמיתית ככל האפשר. ומה יותר אמיתי מפילם מגורען ובמה עירומה?

את התשובה לשאלה הזאת אנחנו מקבלים כשאנסרי מבקש מהקהל להיות בשקט לכמה שניות, כדי להיות נוכחים ברגע. אז הוא מזכיר יותר את תוכניות ה־ Super soul sunday של אופרה ווינפרי מאשר מופעי סטנדאפ. אנסרי רוצה להפוך לסוג של מנטור, נביא בשקל שמלמד אותנו מיינדפולנס כדי שנחיה את החיים הטובים ביותר שלנו, או בולשיט אמריקאי שכזה. יש כאלו שיתחברו לקונספט, אבל מי שלוחץ פליי רק כדי לצחוק צפוי להתאכזב.