שינויים בהרגלי הצמיחה: כך הפך טיפוח גינות קהילתיות לתחביב הכי לוהט

ניסויים בשיטות גידול אינדיאניות בלב שכונת נווה שאנן, מסיקי זיתים בנאות אפקה ושיתופי פעולה מפתיעים בפלורנטין: כך הפך טיפוח גינות קהילתיות לתחביב עירוני רווח, לא רק להיפים גמורים ופליטי קיבוצים

אורן, גינת השופטים (צילום: שלומי יוסף)
אורן, גינת השופטים (צילום: שלומי יוסף)
8 באפריל 2019

בין סמטאות הבטון, שלוליות השתן, מגדלי היוקרה הנישאים אל על ובניינים הממתינים בסבלנות לתמ"א 38, בינות למוסכים ומסגריות רועשות מדרום ונחשולי פקקים מצפון, קמו להן במהלך השנים גינות ירק של ממש עם ערוגות ודחלילים, חסה וברוקולי, אפונה ריחנית, ואף מיני צמחי מאכל אקזוטיים ששמותיהם  מהלכים על התל אביבי הממוצע קסם: סמבוק שחור, קייל רוסי, אסקליפאס. לא מדובר בגינה פה  ערוגה שם. כאלף פעילים רוחשים בארבעים וחמש גינות קהילתיות המפוזרות בכל העיר.

"מלבד הקשר אל הטבע והעובדה שהגינה מושכת אליה מגוון חיות – קיפודים, פרפרים, דבורים וציפורים – שחשובות לאיזון האקולוגי, זו אפשרות לאנשים להיפגש, לעשות משהו ביחד", אומרת שרון גרינבלט, רכזת הגינות הקהילתיות בעיריית תל אביב־יפו. "ועבורנו בעירייה הגינות מאפשרות תקשורת שהיא לא סביב חובות, דוחות וקנסות, אלא סביב עשיה ובניה משותפת".

נועה שטרייכמן, ילידת קיבוץ יטבתה, המכונה בעליצות "הדיקטטורית של הגינה", היא אחת מן הפעילים המובילים את הגינה הוותיקה בעיר בשכונת מעוז אביב. "יום אחד, לפני 12 שנה, עלינו על השטח. עשינו שביל תיחמנו ארבע ערוגות. העירייה נכנסה כמה שנים אחר כך. בהתחלה עשינו הכל לבד", נזכרת שטרייכמן בערגה, ניצוץ חלוצי בעיניה. היום הגינה היא מרכז קהילתי המשמש למעלה מ־30 משפחות שנהנות משטח ירוק רחב ואפילו לול תרנגולות עם ביצים אורגניות.

"הקצב של הגינה הוא לא הקצב של העולם ב־2019", היא מסבירה את המשיכה של השכנים, כולם משפחות עם ילדים, אל המקום. "את שותלת חסה באוקטובר וקוטפת בדצמבר, דברים קורים פה לאט ובשיתוף פעולה. זה מצריך מחויבות, נוסף על העבודה והמטלות היום יומיות, אבל התמורה הנפשית היא עצומה".

הגינות מהוות גם מקום למפגש ולשיתוף פעולה בין תושבים ומוסדות עירוניים: אילת  אבידור, מהגינה בנאות אפקה ב', מוציאה בהתנדבות את גני הילדים בשכונה לעבוד בגינה,  שנים לאחר שבנה, היום בן 10, עזב את הגן. גם תלמידי תיכון ליידי דיוויס, בהם תלמידי כיתה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, מגיעים אל הגינה כדי לאכול ולעבוד בה. "בהתחלה הילדים לא רצו לגעת באדמה," היא אומרת. "היום המורות מספרות כמה הילדים רגועים אחרי שהם עובדים בגינה, שחשובה להמון אנשים בשכונה". הגינה המרוחקת מאפשרת חיי כפר של ממש, עם מסיק זיתים ואפילו עם לינה משותפת בטבע.

הילה הראל, הגינה הקהילתית בפלורנטין. צילום: שלומי יוסף
הילה הראל, הגינה הקהילתית בפלורנטין. צילום: שלומי יוסף

ראש אינדיאני

השטחים הרחבים יחסית ותחושת הקהילתיות והמעורבות המאפיינים את הגינות בקצוות הכרך,  אינם נחלתם של תושבים ממרכז העיר שבכל זאת מעוניינים ליהנות מאיזה ציץ פורח.  גינות אלה סובלות מאי יציבות, הנובע ממחסור בפעילים וממיקומן בתוך מרקם החיים הסואן; העירייה לא מאפשרת גידור כדי להותיר את האזור פתוח לכולם, וכך ניטעים בדלי סיגריות וצואת כלבים לצד שיחי הכוסברה העדינים.

אורן ענבי מצא את עצמו מתחזק לבדו את גינה 668 שליד רחוב השופטים, לאחר שהילדים של המשפחות המעטות ששיתפו עמו פעולה, גדלו ואיבדו עניין. "אנשים באזור לא ממש מתעניינים בחקלאות ויותר מחפשים משהו שיפעיל את הילדים לאיזו שעה", הוא אומר. "ויש בעיה קשה של צואת הכלבים שאנשים לא מנקים, כי זה מרחיק אנשים אחרים ולא מאפשר להשתמש בירק". למרות הבדידות הוא ממשיך לטפח את הגינה לבדו, ומאמין שיגיעו עוד שניים שלושה אנשים שיאמינו כמותו בחשיבות וביופי שבפעילות המשותפת סביב האדמה והטבע.

הילה הראל מהגינה הקהילתית בפלורנטין מספרת על שיתוף פעולה שנוצר דווקא מתוך הצפיפות והעומס: קשר מיוחד נרקם בין הפעילים בגינה, למטופלים במרכז לבריאות הנפש שנמצא מולה. "המטופלים התחילו לעבוד אתנו בגינה, והמשמעות של המילה "קהילה" באה לביטוי בצורה מרגשת מאוד, כי המרכז מנותק מהסביבה שלו-– אנשים באים לקבל טיפול וחוזרים אל החיים הקשים שלהם, ובאמצעות העבודה המשותפת הם הפכו להיות מעורבים בשכונה. לנו זה נתן הצצה לתוך מורכבות של חיים שאנחנו לא פוגשים בדרך כלל".

הגינה הקהילתית בנאות אפקה (צילום: שלומי יוסף)
הגינה הקהילתית בנאות אפקה (צילום: שלומי יוסף)
גינת השופטים (צילום: שלומי יוסף)
גינת השופטים (צילום: שלומי יוסף)

הקשר שנוצר הפך את המרכז לבריאות הנפש ממקום מרתיע למקום של שיתוף וצמיחה תרתי משמע: פעילים מן הגינה החלו לעבוד במרכז, והגינה פרחה ומשכה אליה אנשים נוספים: זוג זקנים שהתחיל להגיע לעבוד, נגר שבונה עבור הגינה ספסלים ושולחן, ואפילו זוג שהגיע משכונה אחרת כדי להתחתן.

מיכאל וקסלר, מגינת הגר"א שבנווה שאנן, דווקא אינו מוטרד מן העובדה שבגינה ארבעה פעילים בלבד: "יש הרבה דברים שאני רוצה לחקור, שקשורים למה שהאדמה יכולה לתת ולא למה שקורה בין האנשים", הוא אומר. "למשל שיטת גידול אינדיאנית: שותלים תירס, לידו שעועית שתטפס עליו אפונה וליד בטטה. התירס גדל, השעועית שמטפסת עליו נהנית מהיציבות שלו וגם שומרת עליו, השורשים של הבטטה מניעים את האדמה וכל הצמחים נהנים מהקרבה ביניהם".  בשכונת נווה שאנן שבה אוכלוסייה מורכבת, אין כרגע קהילה מגובשת סביב רעיונות של טבע וקיימות. אולי התירס, הבטטה והאפונה יצליחו ליצור סביבם את הקהילה שתהנה מפירות של שיתוף ועזרה הדדית.

למפת הגינות הקהילתיות של תל אביב