שיישרף הכל: למה משבר האקלים לא מכניס אותנו לפאניקה?
שינויי האקלים כבר כאן. כדור הארץ מתחמם, קליפורניה בוערת, הקרחונים נמסים. בעוד 20 שנה העולם צפוי להיות מקום קשה, צפוף ומתוח הרבה יותר. אז איך זה שאנחנו מתנהגים כאילו הכל כרגיל? איך זה שצעירים חיים ומתכננים את העתיד כאילו משבר האקלים אינו קיים?
בניין בית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב נראה כמו חלומם הרטוב של חוקרי אקלים: העיצוב מודרני, המיזוג טבעי ונוסף לכל הוא מתהדר בהסמכה הסופית של התקן האמריקאי לבנייה ירוקה, בדירוג הגבוה ביותר. בקומה השנייה, בקצה המסדרון, נמצא ד"ר דניאל מישורי, חוקר פילוסופיה, חשיבה סביבתית, ביואתיקה, אתיקה עסקית "ומומחה לאמנויות לחימה", במילותיו. חדרו עמוס ספרים מלמטה למעלה. לצד הקיר שעונים אופניים דקים שעליהם הוא מתנייד לכל מקום, והרצפה מכוסה במזרנים עליהם הוא מתאמן בטאי צ'י. צפוף. אנחנו מחליטים לשבת במסדרון, אני על ספה עשוית במבוק, ואילו הדוקטור שולף כרית רכה מהכורסא הסמוכה, מניח אותה על הרצפה ומתיישב מולי בישיבה מזרחית, שמדגישה את כפות רגליו היחפות.
אנחנו נפגשים בעקבות דוח שפרסם בחודש שעבר הצוות הבינלאומי העוסק בשינויי אקלים מטעם האו"ם, שקבע כי אם מדינות העולם לא יינקטו עד 2030 פעולות משמעותיות למניעת ההתחממות הגלובלית, כדור הארץ יסבול מהשלכות מרחיקות לכת: בצורות קשות, שרפות בלתי נגמרות, עליית פני הים, וכל מה שנלווה לכך, כולל מלחמות בלתי נמנעות ופליטים רבים.
"הדוח בעצם אומר שהסכם פריז שנחתם ב-2015, ועורר אופטימיות רבה, כבר לא טוב מספיק", מבאר מישורי. על הסכם פריז חתמו 195 מדינות במטרה להגביל את ההתחממות הגולבלית לפחות משתי מעלות צלזיוס עד שנת 2050 בהשוואה לתקופה הטרום תעשייתית. כיום שיעור העלייה הוא מעלה אחת. "לדעת החוקרים, ההבדל בין עלייה של מעלה וחצי לשתיים הוא תהומי. עם זאת, לטענתם, אם נוכל להגביל עליית הטמפרטורה, נוכל למנוע קטסטרופה". מישורי משתדל לצמצם את טביעת הרגל שלו על הפלנטה עד לרמות שאנשים עשויים לתפוס כתימהוניות, אולם ביחס למצב שבו נמצא כדור הארץ, הוא כנראה הנורמלי.
הדוח המדובר הכה גלים ועשה כותרות משמעותיות יותר מפרסומים דומים בעבר, אולם התחושה הכללית היא של חוסר אונים ובלבול, אם לא אדישות גמורה, גם בקרב הדור שעתיד להתבגר ולהקים משפחות בעשורים הקרובים. כרגע, אף שהמודעות למצב מעולם לא הייתה ברורה יותר, נראה שאנחנו צועדים לתוך הקטסטרופה בעיניים עצומות.
"כשנולדתי, אוכלוסיית כדור הארץ מנתה כ־3 מיליארד בני אדם. כיום, יש על הכדור כמעט שמונה מיליארד", אומר ד"ר מישורי בלהט, והזקנקן שבקצה סנטרו רועד. "כשמסתכלים על הפלנטה, רואים שהאדם התפשט עליה, אבל סך המשקל של כל בני האדם בפלנטה קטן מזה של טרמיטים. הכל תלוי באיך שאנו חיים ומתנהגים". ואנחנו חיים ומתנהגים בדיסוננס מוחלט לתחזיות, כאילו הכל בסדר.
מתרבים, מזבלים ומתים מזיהום
תל אביב אמורה להיות חוד החנית של המודעות הסביבתית – עיר צעירה, ליברלית, שמאלנית. היא הצפופה ביותר מבין שש הערים הגדולות בישראל, עם 8.6 נפשות לדונם ו־438,820 תושבים (חמישה אחוזים מכלל אוכלוסיית ישראל). אבל הריבוי הטבעי בה נמצא במגמת עלייה עקבית, בניגוד להמלצות המומחים להקטנת הילודה. ב־2016 עמדה כמות הפסולת לאדם בעיר על 2.6 ק"ג ליום, מהגבוהות בישראל. שיעור הפסולת למחזור עומד על 17 אחוז בלבד מכלל הפסולת. גם בצריכת המים תל אביב מובילה, והיא גבוהה ב־29 אחוז מהממוצע בשאר ישראל. עם זאת אחוז משקי הבית שבבעלותם מכונית נמוך בהשוואה לכלל ישראל. ב־2014־2016 חל גידול של כ־11 אחוז במספר התושבים העובדים בעיר אשר משתמשים באופניים ככלי תחבורה עיקרי להגעה לעבודה.
אני תופסת את מור גלבוע, מנכ"ל מגמה ירוקה, כשהוא פוסע במפגש הרחובות יהודה הלוי אלנבי. "יש מלא זבל ברחוב ואין פה פחים בכלל", הוא מזדעזע. "תל אביב היא העיר הכי מזוהמת מתחבורה בארץ, ורחוב אלנבי הוא הרחוב הכי מזוהם בישראל בכלל. יותר מ־1,000 אנשים מתים בכל שנה מזיהום אוויר שנגרם מתחבורה, ואנחנו מניחים שרבים מהם מאזור תל אביב אף שאין לנו נתונים מדויקים. בחיפה ובירושלים יש תוכנית לצמצום זיהום האוויר מתחבורה בשיתוף המשרד להגנת הסביבה, אבל לתל אביב אין תכנית כזאת", הוא אומר.
לפי גלבוע יש שתי אסטרטגיות פעולה מרכזיות לגבי משבר האקלים. "הראשונה היא מניעה או צמצום של המשבר. האסטרטגיה השנייה מדברת על אדפטציה. יש משבר אקלים – איך אנחנו יכולים להיערך בצורה הטובה ביותר למופעי אקלים קיצוניים שיכולים לקרות". הדעת נותנת שההיערכות הזאת צריכה להתקיים גם בקרב מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות וגם בקרב האזרחים, אבל לא תהיה זאת הפרזה לומר שנושא האקלים אינו פופולרי בקרב צעירים. רובנו מתעלמים מכך, ממש לא כולנו טבעונים ורבים מחברינו הטובים ממשיכים להביא ילדים לעולם כאילו אין איום דמוגרפי שמרחף מעלינו. עם זאת, יש צעירים שמכנים עצמם "ירוקים", חלקם הגיעו לעשייה כזאת דרך מאבקים אחרים לגמרי. כפי שטוען ד"ר מישורי, בסוף הכל מתחבר לאקלים וסביבה.
"לפני חמש שנים היה הסיבוב של מחאת הגז שבו הייתי פעילה", נזכרת גלי פרוינד, תל אביבית בת 27. "הייתי אז בלימודי התואר הראשון שלי בכלכלה וצרפתית. חוסר הצדק בתחום הגז בער בי. ראיתי שיש משאב טבע ששייך לאזרחים והולכים ומוכרים אותו. פעלנו דרך מגמה ירוקה, אבל לא הגדרתי את עצמי ירוקה. נכנסתי עמוק לעניין הסביבתי ולאט לאט, אחרי שנה של פעילות, התחלתי לארגן תא חדש שהקמתי בנושא עירוניות בת קיימא".
כיום פרוינד היא סטודנטית לתואר שני בתכנון ערים בטכניון בחיפה. "האדישות של הרבה מהתושבים כאן נובעת בעיניי מכך שאנחנו כחברה נורא מפחדים מפוליטיקה, ותמיד נשמעת התשובה: 'טוב, אם את צריכה לשנות לכי לפוליטיקה'. אבל לא כל פעיל שמעורב מאוד בשינויי האקלים חייב מדי יום ללכת להפגנה, זה צריך לבוא לידי ביטוי בכל דבר שעושים, כמו רכיבה על אופניים במקום נסיעה ברכב פרטי או מונית".
בלוקים בשם הדמוגרפיה
פיצוץ האוכלוסין הוא נושא משמעותי במיוחד בישראל. ילודה ופריון הם חלק אינטגרלי מהתרבות והפוליטיקה המקומית. הגיל הממוצע שבו צעירים בתל אביב מביאים ילדים אמנם עולה וישנם כאלה שמכניסים את השיקול הסביבתי לתהליך קבלת ההחלטות, אולם הם מעטים בתמונה הגדולה. "אין שום מדינה מערבית שמתקרבת לזה, לא בנתונים היבשים ולא בקונספט. בישראל אם הבאת רק ילד אחד אתה נחשב הורה מתעלל", אומר ד"ר גידי פיזנטי, בן 39, ביולוג שעבר מתל אביב לקנדה לתקופה זמנית. "היום הנורמה אצל החילונים היא שלושה ילדים במשפחה. בתור הומוסקסואל אני חושב שהתנועה ההומוסקסואלית הייתה יכולה לשאת את הדגל שמראה שאפשר להיות מאושר בדרכים נוספות, לא כל אדם חייב שיהיו לו ילדים, אבל אני לא מכיר הומו אחד בתל אביב שלא רוצה להביא ילד".
אז אתה, מבחינתך, לא תביא ילדים לעולם?
"אני לא חי לבד, אני חי עם בן זוג, יש לנו ילדה אחת. אני אוהב אותה מאוד, ובזה אנחנו נסתפק".
בתור ביולוג נוגע נושא פיצוץ האוכלוסין לפיזנטי גם בתחום הרס הטבע. "הסיבה שנאלצתי לגור בתל אביב היא שיש מוזיאון אחד לטבע והוא נמצא בתל אביב. אני שונא צפיפות ואוהב אנשים רק כשהם מעטים. אני לא שונא אנשים, אבל יש הרבה אנשים שסובלים מצפיפות", הוא אומר. "כשמדברים על צפיפות האוכלוסייה, קופצים כל מיני אנשים ואומרים 'מה, כל הנגב ריק', אבל האמת היא שכל פיסת אדמה במדינה הזאת מנוצלת. בתור חוקר דבורים אני יודע שעל האורגניזמים הקטנים כמו פרחים וחרקים אפשר להגן, אבל מה עם החיות הגדולות יותר? אין להן שום סיכוי לשרוד. אנחנו חותכים את המדינה לעוד ועוד חתיכות קטנות, והמקום היחיד שנשארו בו מרחבים הוא הנגב. כל הזמן יש תכניות, עוד שדה תעופה, עוד כביש, עוד מסילת רכבת. יהיו מי שיגידו שגם במנהטן צפוף, אבל ההבדל הוא שבמנהטן אפשר לנסוע כמה ק"מ ולצאת לאוויר הפתוח ואצלנו לא".
ש', בת 32 מתל אביב, לא מתכוונת להביא ילדים לעולם ויש לה מילים קשות למי שכן. "אם יהיו לי ילדים, באיזה עולם הם ייגדלו? אין לי יכולת להבטיח להם שום דבר – לא ביטחון כלכלי, לא הבטחה שאם הם יהיו מוכשרים אז יהיה בסדר ובטח לא הבטחה שהם יחיו בעולם טוב יותר. האנושות מגיעה לשיאים טכנולוגיים, חושבת שהיא בלתי מנוצחת, ובסופו של דבר בתוך כמה שנים כולנו הולכים למות ממחסור במים, נזקים של ההתחממות הגלובלית שאף אחד לא טורח לנסות לעצור ומחסור במזון. אז לאיזה עולם אתם רוצים בדיוק שנביא עוד בני אדם, זה שאתם בעצמכם עושים הכל כדי להרוס? אולי אתם, אלו שמביאים ילדים וחוגגים במסיבת סוף עולם חסרת אחריות, אולי אתם אנוכיים? כמה מכם אומרים לעצמם 'אני רוצה ילדים, ואני אנסה לתקן את העולם עבורם' ועוברים למשל לטבעונות? מתי בפעם האחרונה בחרתם את הנציגים שלכם לכנסת אחרי שביררתם שהם לא מוכרים את הילדים שלכם לתאגידים הרסניים שבוזזים והורסים משאבי טבע או פוגעים במכוון במאזן האקולוגי בעבור בצע כסף? בסופו של דבר אם אחליט שאני מביאה ילדים לעולם הזה שכולם שמחים להרוס, זה יהיה מתוך אנוכיות איומה ולא סביר שזה יקרה".
תמיר מואב, מורה למחשבים בן 47 מתל אביב, פעיל בקבוצות פייסבוק בעניין פיצוץ האוכלוסין ונכון לעכשיו החליט שלא להביא ילדים. "חשיבה אקולוגית צריכה להכניס שיקולי ילודה למשוואה. פוחדים לדבר על כך כי זה מין שד שאסור לגעת בו. יש לחץ חברתי ומדיני לקיים כאן סוג של עתודה לאומית רחבה שתשמש את צה"ל ואת המדינה. אנשים רק מקטרים למה חסום באיילון ולמה אי אפשר לזוז, אבל אף אחד לא חושב שאולי זה מפני שמישהו לוחץ על הדוושה יותר מדי", אומר מואב. "בעיניי זה סוג של אגואיזם, מה גם שדווקא אנשים שאוהבים את האדמה הזאת על רקע תיאוקרטי, לאומי, דתי וכו', מתרבים יותר. הם לא מבינים שאת האדמה הזאת הם חורכים? אז מה החזון של ארץ ישראל – מגדלים, ארובות, חסימת נוף? בלוקים בשם הדמוגרפיה? נשמע לי סוג של אוקסימורון".
לא כל אוהבי החיות והטבע מסכימים עם הגישה הזאת. מאי (השם המלא שמור במערכת) – בת 28 מתל אביב, צמחונית מגיל 10 – מגלמת בדבריה משהו מהסיבה שבגינה אנחנו מודאגים מהעתיד אבל לא עושים הרבה בקשר לזה. "אני לא רואה באדם יצור עם זכות בחירה כלשהי. בתוך כל יצור חי מגולם הרצון להתרבות. ומי אני, כאינדיבידואל, שאחליט שפה זה נפסק כי לי יש איזו אידיאולוגיה? בעיניי אידיאולוגיה היא פחדים, חרדות, דברים לא מעובדים. אם מישהו מפסיק להביא ילדים בגלל משבר האקלים, הוא עושה את זה בגלל משבר פסיכולוגי שיש לו. הרי מהי רווקה תל אביבית? היא פרט בתוך קבוצה שלא מצליח לבצע את המשימה של להמשיך את המין, כי הוא בוחר לכאורה בחירה אידיאולוגית, אבל מתחת לזה יש עצב שלא מצליחים לעשות את הדבר היחיד שהוא בדם שלנו, שזה להתרבות".
הנתונים של משבר האקלים הם מאוד חד משמעיים. אם לא נשנה הרגלים, כולל ילודה, אנחנו נראה את הסוף.
"משבר האקלים מדכא אותי עד מוות, אבל אני מרגישה קטנה לעומת אינטרסים של בעלי ההון. גם אם נעשה אלף ואחת מחאות זה לא יעזור. תראי איך מכרו אותנו לתשובה, מה אני יכולה לעשות מול מי שיש לו הרבה יותר כסף ולא אכפת לו מכדור הארץ? אני אומרת את זה לעצמי מחוסר אונים, יהיה מה שיהיה. לא אכפת לי ללדת ילדים לעולם קשה נורא כי הכל יחסי. אותי ילדו בישראל שבה יש מלחמות כל הזמן ושמתים בה בפיגועים כל היום. לא הלכתי לקניון וצחקתי עם חברות? לא הלכתי לאוניברסיטה? שורדים. חיים. כל יצור חי שורד, פשוט מתמודדים עם הקשיים ומקווים לא להיכחד".
אז למה אנחנו לא עושים כלום, או לפחות לא עושים מספיק? רוני מדמון, פסיכולוג קליני, מסביר: "למדנו להסתכל רק על עצמנו ולא לראות את האחר, והסביבה היא ייצוג של האחר. בישראל אנחנו מתקשים לראות את הסביבה כי אין לנו גבולות ברורים גם כמדינה, כמו בסכסוך הישראלי־פלסטיני. גם כסביבה אנחנו מסתכלים רק על עצמנו. האדישות שאנחנו מרגישים היא ביטוי של חשש ממחשבה על הסביבה. הפתרון הנכון הוא לחשוב על האחר, אבל בטווח הקצר זה יוצר חוסר נוחות. המחשבה על האחר מגבירה חרדה והפתרון הקולקטיבי הישראלי הוא נרקיסיזם – התמקדות בעצמי תוך ויתור על ראיית האחר, הסביבה והעתיד".
איך שגלגל מסתובב
ד"ר מישורי יושב זקוף על הכרית בקצה המסדרון של בית הספר לסביבה. "אנחנו נמצאים בקטסטרופה לאומית ובינלאומית. האדישות של האנשים היא ביטוי של אדישות מובנית בתוך המבנה הכלכלי־חברתי־פוליטי המקובל", הוא טוען. "מספרים לאנשים שהדברים החשובים זה להצליח, להיות בעלי מעמד, והטבע אינו חלק מהמערכת הזאת וגם לא מהמדדים הכלכליים שעליהם מסתכלים אנשי האוצר. יותר מכך, הגוף החברתי שלנו מתנהל כמו יד שלא מודעת לגידול סרטני שמתפשט בחזה".
מישורי ממהר לסמינר מחלקתי של גולו פילץ – גרמני החי בהודו, יועץ לאנרגיה מתחדשת – שיעביר הרצאה על משבר האקלים שזה עתה דנו בו. "בעצם למה שלא תצטרפי?", הוא שואל. אנחנו יורדים בגרם המדרגות לעבר האודיטוריום. העקבים שלי נוקשים והוא מעיר על כך שאני שוחקת לעצמי את היציבה בלי לדעת את גודל הנזק. האולם מלא בצעירים, ההרצאה של פילץ מלווה בתמונות של קרחונים נמסים ואסונות נוספים, אבל ברור לכל שהדבר המדכא ביותר הוא העתיד. ליד הבמה יושבת אישה מבוגרת עם שיער לבן, לבושה בבגדים לבנים. היא מחייכת, והחיוך שלה משדר גלי אלפא.
"ההתחממות הזאת איומה", אני מנסה לקשור שיחה.
"כן, אבל אני לא דואגת. ההיסטוריה האנושית היא סייקל שכל הזמן מסתובב. עכשיו אנחנו במצב קצה, שאחריו יגיע סייקל אחר", היא אומרת.
כשאני יוצאת מהמבנה מתחיל לרדת גשם שלא נפסק שעה ארוכה. אולי היא צודקת.