השטח שנשרף בעוטף עזה שווה בגודלו לכמעט 80% מתל אביב. אז למה אנחנו לא מדברים על זה?
בחודשים האחרונים נשרפו יותר מ־40 אלף דונמים של חורש וגידולים חקלאיים בדרום הארץ, שטח השווה בגודלו לכ־77 אחוז מתל אביב, אבל בעיר כמעט לא מדברים על זה. מה חושבים האנשים שחיים גם את עוטף הרצועה וגם את תל אביב על האדישות?
רק 60 ק"מ מפרידים בין תל אביב לחלק מיישובי עוטף עזה ומרצועת עזה עצמה, אך נדמה שהמרחק המנטלי ביניהם הוא גדול בהרבה. בחדשות מדווחים בקצב על שרפות ופצמ"רים, אבל כמעט 20 שנה של דיווחים על התפרעויות, יירוטים ונפילות הפכו לרשרוש מונוטוני, כל דיווח רק מקהה יותר את החושים. הפיד התל אביבי הממוצע די מרוקן מתמונות השדות השרופים שהם תוצאה של עפיפוני התבערה. למה בעצם המצב בעוטף עזה אינו נושא לשיחה? שוחחנו עם מי שחיים את שני העולמות, התל אביבי והעוטף.
עוד כתבות מעניינות:
ריאיון עם ירון טראקס, שומר הסף של הווייב
20 שנה לאירוע ששינה את סצנת הטראנס בארץ
חם פה או שזאת תקופת הייחום בתל אביב?
איילה מינקר, 28, בת קיבוץ ניר יצחק. כשנה בתל אביב
פעילה חברתית ועובדת בתנועת הנוער השומר הצעיר, ארגנה ערב של סיפורים מהעוטף באוהל של נשים עושות שלום שעומד בימים אלו מחוץ לכנסת
"את חג השבועות האחרון חגגו ההורים הקיבוצניקים שלי חגגו בתל אביב. גם אחיות שלי גרות בתל אביב והייתה סיטואציה רגישה של שיא צעדות השיבה בעזה, אז פחדנו שהמצב יחמיר ואמרנו להורים שיגיעו אלינו. נהנינו מתל אביב והלכנו לתיקון ליל שבועות, אבל כקיבוצניקים זה ויתור משמעותי מאוד לא להיות עם הקהילה שלך בשבועות. זה לאבד את החוויה הקיבוצית של החג הכי קיבוצניקי, אבל הרצון להימנע מהקפצה לממ"ד בכל רגע היה חזק יותר. היחיד ששאל מה קורה ואפילו הציע את עצמו להתנדבות בעוטף הוא השותף שלי שעלה מארצות הברית. זה מעניין שדווקא הוא הציע את זה, אנשים במרכז לא באמת מתעניינים, אני לא מרגישה שזה במודעות שלהם.
"התחושה היא שלא עושים מספיק, וכשאני אומרת את זה אני לא מתכוונת ל'תפגיזו להם את הצורה'. כל פעם שאנחנו מפגיזים את עזה זה רק מכניס אותי ליותר חרדה, כי ברור לי שתהיה לזה תגובה. בתל אביב אני מבינה את מי שמנותק, אנחנו רוצים חיים שפויים. אנחנו חיים למשך תקופה זמנית מאוד וצריכים ליהנות מזה, אבל כולם צריכים ליהנות מזה".
נדב כהן, 30, בן קיבוץ ארז. שמונה שנים בתל אביב
עובד כטבח במסעדת טוטו
"לא מזמן קרה משהו בעוטף שהדאיג אותי ואמרתי לחבר'ה במטבח שאני הולך לעשות טלפון הביתה לבדוק מה העניינים. זה לא באמת ריגש מישהו. גם כששואלים השאלות נשמעות כמו שאלות נימוס, יכול להיות שזה יעניין לאותה שנייה אבל אחר כך זה נשכח. הם פשוט לא חיים את זה ואני לא בא בטענות. אנשים לא יודעים מה זה צבע אדום, רק בצוק איתן הם חוו את זה ונכנסו ללחץ ולהיסטריה. זה הגיע למצב שאני מסתכל על אנשים וצוחק. ברגע שזה נוגע רק בדרום, כולם אדישים, גם אנשי הדרום לצערי.
"חברה שלי היא מקיבוץ הגושרים, כך שהיא מבינה אותי יותר מהתל אביבי הממוצע. אם יקרה משהו בצפון אני אדע להזדהות עם תושבי הצפון, אבל אין לי ציפייה מהתל אביבים, זה לא התפקיד שלהם. המושכות אצל הפוליטיקאים והמנהיגים".
נועה גלפר, 25, ממושב נתיב העשרה. שלוש שנים בתל אביב
עובדת בקשת
"הייתי בנתיב העשרה לפני שבוע, תמיד מדהים לי שם. זה לא נעים שיש צבע אדום, אבל עוד יותר קשה לי תחושת הדאגה שההורים ואחותי שם ואני פה בתל אביב. זה לא שאני לא ישנה אבל אי אפשר לא לחשוב על זה, דווקא כי דיזנגוף הוא המרכז של המרכז אני לא יכולה לנתק את עצמי מזה. כשהייתי בכיתה ו' נפל לי קסאם בבית. יש לנו בית די גדול והמזל הוא שרק הנפל נכנס לחלק העליון של הבית, אבל התחושה היא שאין לך שליטה. הטראומה שלי בעקבות האירוע הזה נוצרה כי ישנתי אצל חברה ורק כשהגעתי לבית הספר גילית את זה. מאז יש לי איזו תחושה שבכל פעם שאני לא שם, יקרה משהו. יכול להיות שלולא זה היה קורה הייתי פחות חרדתית. זה לא שאני חיה בפחד או שזה מפריע לי לשגרת היומיום, אבל זה כן מסיח את דעתי".
את מרגישה שחברים שלך בתל אביב מודעים למצב הרגשי שאת נמצאת בו, הם מתעניינים?
"אני חושבת שיש היום פחות ניתוק. גם לפני שעברתי לתל אביב היו לי חברות וחברים מהמרכז ואני מרגישה שאז היה ניתוק מוחלט. היום יש יותר מודעות, העניין של פייסבוק, אפליקציות ועדכונים בטלפון הפך אנשים ליותר מעורים. פעם אם לא היית רואה חדשות לא ידעת מה קורה, היום אנשים כן מתעניינים ושואלים".
היית רוצה שההורים שלך יעברו למרכז?
"הייתה תקופה שרציתי, ככל שהתבגרתי הבנתי שהם לא רוצים לעזוב. יש להם אופציה, אבל הם לא רוצים. זה גם עניין של עיקרון – בנתיב העשרה יש גאוות יחידה ויש גם תקווה".
אסף בן דוד, 36, למד במכללת ספיר, חי בתל אביב
מחברת ההפקות אינדיגיגס שמפיקה את אינדינגב
"לו היה אות אזרחות של כבוד בעוטף עזה הייתי מקבל אותו. אני נמצא שם המון ועובד עם הרבה חבר'ה מהעוטף. למדתי שם בספיר והיום אני מפיק את אינידינגב וגם פסטיבל המוזיקה לילות קיץ בנגב שיתקיים בפארק הבשור שבעוטף עזה בשלושה סופי שבוע, החל מ־19 ביולי. כרגע ההופעות אינה בסכנת ביטול, אבל יש ביטולים ומכירת הכרטיסים נפגעת. מפני שאנחנו עובדים באזור הרבה שנים, אנחנו קצת מתורגלים ובעצם בכל בוקר אנחנו קמים ליום חדש שבו התנאים יכולים להשתנות. התסריט הכי גרוע הוא שהמצב הנוכחי יישאר כמו שהוא ופשוט לא תהיה מכירה של כרטיסים".
מה אתה יודע על המצב בעוטף שתל אביבי רגיל לא מצליח להבין?
"שצריך להיות שם כדי להבין. בפעמים הראשונות שחוויתי אזעקות חשבתי שזה משחק, אבל מהר מאוד קולטים שזה אמיתי ומשהו באמת יכול לקרות. זה פשוט עניין של להיות שם. באופן כללי אנחנו פה, בתל אביב, מתקשים להבין את המציאות של משפחות וילדים ואנשים שחיים בעוטף עזה. אנחנו רואים חשיבות גדולה גם ברמה הסמלית לקיים שם אירועים, אבל לא הכל תלוי בנו".
רועי בן טובים ממושב תלמי אליהו, 15 שנה בתל אביב, ובן זוגו גילעד דובינסקי, בן קיבוץ אור הנר
בן טובים הוא בעלי הבר לימה לימה
רועי: "יש לי עסקים בדרום אז אני מגיע הרבה, אני לא רק תל אביבי. התחושה המתסכלת היא להכיר מקרוב את המצב שם ולראות את הניתוק של חברים שאפילו לא מתעניינים לדעת מה קורה. זה ממש עובר לידם, כמו שיספרו לי על משהו בצ'צ'ניה. אורח החיים פה מאוד לא פוליטי, מאוד נדיר שאני בכלל שומע חברים מדברים על פוליטיקה או על המצב במדינה. רוב החברים שלי לא ידעו בכלל על טרור העפיפונים, כשסיפרתי להם הם היו בהלם, זה נשמע כמו אגדה. איך עפיפון יכול לעשות נזק?".
גילעד: "כל פעם שמתחמם אני לא ישן טוב בלילה מהדאגה להורים. יש שרפות ואנשים חושבים שאם אין נזקים בנפש אז הכל בסדר, אבל שרפה יכולה להתפרץ ולהתפשט באמצע הלילה ולשרוף הכל. קשה להסביר את ההרגשה למישהו שאף פעם לא נפל לו פצמ"ר בכיתה או ליד הבית או פגע בחבר או במורה שלו, מה שקרה לי בילדות. תל אביבים לא מבינים, לא שאלו אותי בכלל מה קורה או מה שלום ההורים שלי. עצוב לי, אבל זה לא מעניין אף אחד, זה לא מרוע, פשוט אין מודעות".