"התדר והר סיני לא מבינים את המהות של הריף רף"

לקורדרוי, הבר שפתח רן אורן אחרי הריף רף, לא היה סיכוי לעמוד בהייפ. החודש הוא ייסגר. גיא פרחי, ברמן במקום לשעבר ולקוח נאמן בהווה, תפס אותו לשיחה על מורשת, חלוציות ותוכניות לעתיד

רן אורן ברוקוקו צילום: יולי גורודינסקי
רן אורן ברוקוקו צילום: יולי גורודינסקי
18 בדצמבר 2014

היום קצת קשה להאמין, אבל מי שנכח בערב הפתיחה של הקורדרוי בינואר 2011 יעיד שהיה מדובר במקום הלוהט של הרגע. 13 חביות גולדסטאר חוסלו באותו הערב על ידי קהל צמא, בעיקר לנוסטלגיה, שנהר למקום מתוך ניסיון נאיבי להחיות בו את המורשת המיתולוגית של הריף רף. הניסיון נכשל, כמובן, וכעבור כמה חודשים חצה ההייפ את הכביש אל הר סיני והתדר במתכונתו הישנה. האינטימיות שנוצרה כשהעומס ירד, אפשרה את התגבשותו של קהל לקוחות מצומצם אך נאמן. משוחרר מצלו של הריף רף, פרח הקורדרוי כבר שכונתי אידיאלי: מקום שאפשר פשוט להגיע אליו מבלי לתאם עם אף אחד מראש.

בסוף החודש ייסגר הקורדרוי ורן אורן (45), המייסד שלו ושל הריף רף, יופקד על מציאת בית חלופי לילדים האבודים שיפלטו לרחוב אלנבי. כמי שעבד ובילה במקומות שלו בשנים האחרונות, יצא לי להתוודע לאדם שמעבר לקריקטורה – אם כי זה לא הפך אותי למבולבל פחות. מצד אחד מדובר באיש יהיר למדי, אנטי טכנולוגי, השומר בקנאות על אורח חיים מיזנטרופי ומטפח באובססיביות את השיער שלו, כמו נער שלא מוכן להתבגר ומתבצר בבועה אנכרוניסטית משל עצמו. מנגד, הוא אחד השיכורים השמחים והרגישים שאני מכיר ("זה עושה לי הרגשה טובה כשאני רואה שההנאה שלהם אותנטית", הוא אמר לי פעם על חבורה של בחורים בחולצות סוף מסלול שנקלעו למקום בטעות), ואולי הכי מרשים – האדם היחיד בעיר שמסוגל לחסל שתי לאפות של בון טעם, זו אחר זו, ולהישאר בחיים.

צילום: יולי גורודינסקי
צילום: יולי גורודינסקי

"בניגוד לריף רף, בסגירה של הקורדרוי אין נטייה להאשים את הרשויות, ואין לי טענות כלפי השותפים שעבדתי איתם". מסביר אורן. "הסיבה הקונקרטית שבגללה אנחנו סוגרים היא תוכניות שיפוץ בבניין, אבל למעשה זה גם תירוץ לסגור את הפרק הזה, שלתחושתי מיצה את עצמו".

כשפתחת את הקורדרוי אמרת שאתה רוצה שהוא יהיה מעין אנטיתזה לריף רף. הצלחת?

"אפשר להגיד שהיחס שלי אל הריף רף הוא כמו היחס של ג׳וני ליידון לסקס פיסטולס. אני מכיר בחשיבות שלו אבל גם מאסתי במורשת הזאת. המוטיבציה העיקרית שלי בפתיחה של הקורדרוי הייתה למחוק את המורשת של הריף רף. הקסם שלו היה חד פעמי, ואני לא בנאדם נוסטלגי ולא אוהב מיתולוגיות. לדעתי הקמתי מקום שהוא מתקדם יותר, גם אם הוא משך אליו פחות אנשים, ואני גאה במורשת שלו".

ומהי, בעצם?

"הקמתי מקום ששרד 4 שנים ללא עזרה של יחצ"נים וכמעט ללא עזרה מצד התקשורת, אולי אפילו להפך. זה היה לגמרי מקום אינדיבידואליסטי ששיקף אותי".

היום העיר נמצאת בעידן שאפשר לכנותו ״פוסט היפסטרי״. מקומות כמו התדר והר סיני מעוצבים ומתכוננים בעיקר לחוויית המינגלינג, שצמחה מהמדרכה ברחוב גרוזנברג. אתה זוקף את זה לזכותך?

"אולי לחובתי. הר סיני והתדר לא מבינים את המהות של הריף רף. הם מנסים לרכוב על גל. אני לא בנאדם שרוכב על גלים, אלא מייצר גלים. בחיי הלילה, כמו בכל התרחשות תרבותית אחרת, יש את האנשים והמקומות שהם פורצי דרך, לפני המחנה, מבשרים על מגמה ומציגים אותה בצורה טהורה וחדשנית. כמובן שיהיו אחרי זה אנשים שמחקים, ובמובן מסוים גם גונבים את האלמנטים של המקום והופכים את זה לעניין הרבה יותר מסחרי. המינגלינג מעולם לא היה העיקר בריף רף, הוא היה תוצר לוואי אורגני. התדר והר סיני, שבכל אחד מהם ביקרתי פעם אחת, הפכו את זה לדבר עצמו, למהות, מבלי לצרף לכך שום תוכן. שנים שאני שומע על התדר, שואל אנשים איך היה להם שם, והם אומרים 'היה מפוצץ'. זה בלתי נסבל. הייתי בשנות ה־80 בהופעה של טוקסידומון במוזיאון תל אביב. כששאלו אותי איך היה, דיברתי על המוזיקה. איזה מן שיקול זה, אם היה מפוצץ או לא?״.

אתה כבר חושב על המקום הבא?

"אני ושותף שזהותו נשמרת בינתיים בסוד מתכוונים לפתוח מקום חדש בסביבות פברואר".

במה הוא יהיה שונה מהקורדרוי?

"הוא לא יבוא כאנטיתזה לקורדרוי, אלא כהמשך. אני רוצה לקחת דברים מהמורשת של הקורדרוי ולשכלל אותם. הוא יהיה מתקדם יותר מבחינת המוזיקה, הסאונד, העיצוב ומבחר האלכוהול".

צילום: יולי גורודינסקי
צילום: יולי גורודינסקי

הקהל של הקורדרוי לא ידוע בכיסו הרחב או באנינות הטעם האלכוהולית שלו. זה לא ידיר משם את חלקו?

"אולי. אני מסכים שיש צורך באבולוציה מסוימת. המקום החדש יהיה יותר עכשווי, ואני ארכך את התנגדותי העקרונית לכל העניין של פרסום ויחסי ציבור אינטרנטיים. אבל בכל מקרה, הגישה שלי מעולם לא הייתה מחושבת במובן של קבוצות מיקוד. המקום החדש יהלום יותר את צרכיי".

זה בראש סדר העדיפויות שלך.

"כן. בניגוד לאחרים, אני פותח בר בשביל עצמי. מקום שיענה על צרכיי הפיזיים והתרבותיים, מתוך תקווה שמה שירצה אותי ירצה גם אנשים נוספים. בר בשבילי הוא לא אמצעי ליצירת כסף או לצבירת תהילה ופרסום. זו זירת מבחן ליכולת ולמוטיבציה שלי לנהל סוג של דיאלקטיקה עם העולם שבתוכו אני חי. הרבה דברים שעשיתי במקומות שלי ושיקפו את דעתי האישית נתפסו בעיני אנשי אחרים כפרובוקציה – איור של דגל פלסטין על הקיר או חוג בית של בל"ד – אבל הם היו הדרך שלי לבדוק את סף הסובלנות וסף הפתיחות של הסביבה שלי לגבי קונספטים שהם לכאורה פוליטיים או חתרניים. זה מאפשר לי להציב מראה מול פלח אוכלוסייה תל אביבי, פוסט היפסטרי כמו שכינית אותו, שמתיימר להיות אינדיבידואליסטי ואנטי ממסדי".

אבל עדיין, בלי קהל בר לא יכול להתקיים. במיוחד היום. לא אכפת לך אם תיאלץ לסגור אחרי שנה?

"זה לא בהכרח סותר. אכפת לי מאוד. חשוב לי לפתוח מקום שלא יהיה משויך לטרנד מסוים ויעמוד במבחן הזמן".

לקורדרוי נכנס גבר תועה ושואל אם הוא הגיע לקוקיז. זוהי סצנה שחוזרת על עצמה בין שלוש לחמש פעמים בלילה. בזמן שאורן מכוון אותו, אני מחזיר את הלפטופ לתיק. "אני מבין שהראיון הסתיים באופן רשמי", הוא אומר וניגש למראה לסדר את השיער.