עפרה חזה קיבלה מה"רולינג סטון" את הכבוד שלא קיבלה בישראל

נראה שרשימות כאלה מתפרסמות כל חודש. יש ערוצי יוטיוב שזורקים עליך דירוגים כאלה במיוחד, אפילו בלי שביקשת. הצורך האנושי לדרג – יצירות, ספורטאים, רגעי שיא – כנראה חזק מכל. אף אחד לא חף מזה, בטח לא אנחנו ב"טיים אאוט". רשימת 200 הזמרים/ות הגדולים/ות בהיסטוריה של מגזין ה"רולינג סטון", לפיכךף לא הפתיעה איש.

עכשיו, ברור שרשימה כזו היא בעייתית. איך אפשר בכלל להשוות או לשים בכפיפה אחת את בוב דילן ואת פרינס, את ביונסה ופרנק סינטרה, את בילי אייליש וברוס ספרינגסטין – ולגבש עליהם מסקנה בהסתמך על אותו סט של קריטריונים? מדובר בהחלטה קשה, שלא לומר אכזרית ואף שרירותית. לא נעשה פה ספוילר לגבי מי ניצח/ה (בוא נגיד שכדאי שתתנו לה בכבוד) – אבל שם אחד בכל זאת נחשוף: מדובר בזמרת שהגיעה למקום ה-186 – וקוראים לה עפרה חזה. כן, מבין כל הזמרות הישראליות – דווקא חזה, שבזמן אמת זכתה לזלזול לא קטן מצד הברנז'ה המקומית, היא זו שפילסה לעצמה את הדרך לרשימה היוקרתית.

זה אפילו לא כל כך מפתיע. מאחורי חזה, שבנסיבות טראגיות לא איתנו כבר 23 שנה (איך שהזמן טס), יש קריירה בינלאומית מצליחה – מ"אם ננעלו" שהיה להיט ענק בכל אירופה (וכיכב על המסך שלי לא מעט בתור ילד של MTV), דרך הסמפול ברמיקס של אריק בי אנד ראקים שעשה קרוסאובר והגיע לקהל שלם של היפ-הופ (עוד בשנותיו הראשונות של הז'אנר) – ועד ההופעה בשובר הקופות "נסיך מצרים" של סטיבן ספילברג, שנתיים בלבד לפני שהלכה לעולמה. בקיצור – מדובר בכוכבת לכל דבר ועניין. ישראלית שהצליחה לשבור את הכללים הישנים ולפרוץ החוצה, הרבה לפני הנגה ארזיות והאסף אבידנים של היום.

בישראל, צריך להודות, זה לא ממש היה היחס. עפרה חזה זכתה להצלחה בעצומה בקרב הקהל הרחב (לא סתם היא היתה זמרת השנה ארבע שנים ברציפות), אבל לא באמת זכתה להערכה מצד מי שקבע את ההיררכיה אז – בעיקר התקשורת. יאיר ניצני, מי שהיה המפיק של עפרה חזה שהצליח להפוך אותה להצלחה בינלאומית, אמר את זה טוב ממני בפודקאסט "גיקונומי" (ראיינו אותו ראם שרמן ודורון ניר) ופצח במונולוג שבו שם את הדברים על השולחן: "אף אחד לא פרגן לעפרה חזה כשהיא מצליחה בחו"ל. עפרה לא היתה 'משלנו'. היא לא היתה זמרת קולית מתל אביב. היא היתה תימניה, ולא יקירת קהילת התקשורת הישראלית. היא היתה זמרת פופ קלילה וחמודה, אבל לא הדבר הכי קול שאתה מביא לפסטיבל 'אינדינגב'. התקשורת ראתה בעפרה משהו נחות. אני רואה את העוול הזה, ואני לגמרי בצד שלה".

וההצלחה של עפרה חזה בעולם – מול ההתעלמות בארץ – היא שיעור טוב לגבי תופעה שמתקיימת בתקשורת הישראלית כבר עשורים, סוג של הרמת גבה והרמת אף כלפי פופ כסגנון. התקשורת בתקופה ההיררכית שלה העדיפה את אנשי שלומה – את זמרי ארץ ישראל הישנה והטובה או את הבנים שלהם מהרוקנרול. הרצון לעשות פופ כיפי, שמנוטרל מהרצון להטיף בשער או לשיר על אהבות נכזבות – נראה בעיניהם כמשהו זול, רחוק ממה שנחשב ליצירה טובה באמת. כדי לזכות בהערכת המבקרים והתקשורת נדחפה חזה להקליט אלבומי שירי ארץ ישראל ולהפסיק לצעוק "אני פרחה".

וזה לא רק בפופ, כמובן; גם "סרטי הבורקס" המפורסמים היו אהובים מאוד על ידי הקהל ושנואים על ידי המבקרים. את כמות הקומדיות הגדולות שנעשו בישראל מאז מות הבורקס (ועליית הקולנוע שמבוסס על קרנות), אפשר לספור על יד אחת. דרמות יש בשפע – כי יצירה שעושה לך עצוב תמיד תיחשב יותר מכזו שבאה לעשות שמח. ואם אתה כבר בא להצחיק, כדאי מאוד שתבוא עם סאטירה – כלומר, שתהיה ביקורתי. אי אפשר סתם לנקות את הראש. צריך תמיד לשלם את המחיר באיזושהי ביקורת נוקבת.

אפשר להגיד הרבה דברים על התקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים, ועל הבעיתיות של הרשתות החברתיות ששברו את עידן ההיררכיות. אבל דבר אחד טוב היא עשתה: היא החזירה את הכבוד לפופ. היום, כבר אי אפשר להתעלם מתופעות כמו נועה קירל, אנה זק או נונו. אי אפשר להרים עליהן את האף, כי הקהל שלהן שומע אותן בלי פילטרים. הקשר הוא היום בלתי אמצעי, ויותר משהאמנים צריכים את התקשורת – התקשורת צריכה את האמנים כדי להשאיר את הקהל הרחב בצד שלה. היוצרות התהפכו.

עפרה חזה ז"ל כבר לא איתנו, אבל אפשר לנחש שכוכבת מסוגה – עם הקול המדהים שהיה לה, עם הכריזמה האדירה, וכן, גם עם היופי החיצוני – הייתה עפה היום בטיקטוק. ואף אחד לא היה מעז לספר לה שהיא לא טובה מספיק כדי להיכנס בשעריה של התקשורת המסורתית. ולמען האמת, היא אפילו לא ממש היתה צריכה אותה. כי הקהל היה איתה, וזה לגמרי היה מספיק.

אמנות לא חייבת להיות גבוהת מצח. בטח לא תמיד. יש מקום בעולם שלנו לטקסטים, לביקורת, ליצירה מחאתית, אבל יש מקום גם ליצירה שבאה ליהנות. שלא מחפשת להאשים את הקהל או לגרום לו לבכות, אלא כזו שכן מנסה להרקיד ולהעלות חיוך. גם זה חלק מהחיים שלנו, ולא פחות מהחלקים העצובים והכואבים. לא פעם אמרתי כאן שהניצחון הגדול של עידן הרשתות החברתיות במוזיקה הוא הניצחון של הפופ. ובאופן סמלי, זמרת הפופ הגדולה ביותר שלנו הוסיפה לזה – כשסגרה מעגל, וקיבלה הכרה מהתקשורת המוזיקלית הכי ממוסדת בעולם. אולי בכל זאת יש קארמה בחיים.