עפרי כנעני לא מתרגשת מתערוכות מסורתיות. ריאיון

"הזמן הממוצע לצפייה באמנות הוא בין עשר ל־20 שניות", פוסקת עפרי כנעני כשאנחנו מדברות על הקושי של האמנות לתקשר עם הקהל. כנעני פוסקת את זה על סמך אלפי שעות שבילתה בסיורי גלריות ברחבי ניו יורק, שבה היא מתגוררת יותר מעשור. סיורי הגלריות נתפסים בעיני האליטה האמנותית כתחום לא נוצץ בלשון המעטה, שמונהג לרוב על ידי מדריכות קופצניות שמעבירות הרצאות קלילות לפנסיונרים משועממים ולנשות החברה הגבוהה שמחפשות תעסוקה יומיומית. אבל בעבור כנעני דווקא לא היה מדובר בדיי ג'וב לא מחייב, ועד מהרה גלש עולם הסיורים לתוך היצירה שלה.

סיורי האמנות הם אלו שהביאו אותה עכשיו לביקור קצר ודחוס בישראל. השבוע היא תערוך את הפרפורמנס "שאלות בסוף" במוזיאון ישראל, שבמהלכו המדריכים המתנדבים במוזיאון ישראל, שעברו הכשרה מקיפה על ידיה, יעבירו סיור פרטי אחד על אחד למבקרים. כמעין הקדמה לפרויקט הזה ארגנה כנעני בשיתוף האוצר אבי לובין את "הוראה מתקנת" שהתקיים בשבוע שעבר במתחם ארטפורט. זהו אירוע שמנסה לדון בשאלה אם הוראה יכולה להיחשב ליצירת אמנות. מעבר לכך, הקיץ מתוכננים לכנעני עוד שני פרויקטים מבוססי קהילה – אחד במסגרת אירועי "נקודת מגע" במוזיאון ישראל ואחד באטליה שמי.

 הז'אנר הקהילתי היה נורא אופנתי עד לפני שנתיים־שלוש, ונראה שהוא כבר די מיצה את עצמו. לא?

"בשנים האחרונות האמנות הזו לבשה ופשטה צורות שונות. זה מונח משומש אבל גם טעון, לפעמים אנשים משתמשים בו בהיעדר שם טוב יותר. השאלה היא אם אתה עושה משהו בעל משמעות. יש הרבה דוגמאות מעניינות לסוג האמנות הזו שכן מצליחות, למשל, 'פרויקט רואו'. מדובר באמן שקונה בתים בטקסס והופך אותם למרכזים קהילתיים. הוא קיבל עכשיו את פרס מק'ארתור לגאונות. לדעתי זו הפעם הראשונה שפרויקט באוריינטציה חברתית קיבל את הפרס הזה. אומרים שזה היה רק טרנד ועבר? אני לא שותפה לאמירה הזאת".

עפרי כנעני (צילום: יולי גורודינסקי)

אז את לא מגדירה את העבודה שלך כמתערבת בקהילה?

"תגדירי מה זו קהילה. אני בדרך כלל עובדת מחוץ לסטודיו ומתבוננת במוסדות. במקרה הזה מדובר במוזיאון, האוסף הקבוע שלו ואיך הוא מספר את סיפורו, איך הוא מודרך ומתוּוך. כל העבודות הציבוריות שלי תמיד מבוססות על שיחות עם אנשים, שאלות שאני שואלת ודימויים שנגזרים מתוך השיחות האלו".

כנעני (40) עברה לניו יורק לפני 13 שנים עם בן זוגה, מיד עם סיום לימודי התואר הראשון שלה במדרשה. את התואר השני עשתה בהאנטר קולג'. בארץ שמה נקשר אוטומטית לסבה, הפסל יחיאל שמי, שנפטר לפני כעשור. נראה שלמרות הייחוס המשפחתי ושם המשפחה המחייב, כנעני התרחקה מהעשייה השורשית־פרימיטיביסטית שאפיינה את סבה. במשך שנים היא ערכה סיורי גלריות ברחבי ניו יורק ונוכחה לראות איך העיר "משתנה על ספידים", היא מתארת בחיוך ומסבירה: "היום ניו יורק מאוד סטרילית, סוג של פרבר עשיר". את סיורי הגלריות היא זנחה כמעט לגמרי לטובת הוראה. בשנים האחרונות היא מלמדת בוויז'ואל סקול אוף ארט ובמרכז הבינלאומי לצילום (ICP). העשייה הציבורית־קהילתית של כנעני מוכרת פחות בארץ. הקיץ תהיה זו הפעם הראשונה שבה היא תערוך את הפעולות הפרפורמטיביות שלה בישראל, "שאלות בסוף" בראשן.

שיתוף פעולה עם אוכלוסיית המדריכים המתנדבים במוזיאון היא בחירה קצת מוזרה. מה משך אותך אליה?

"יש 400 מתנדבים במוזיאון ישראל, רובן נשים. בשביל רבים מהם זו קריירה שנייה ושלישית. יש כאן כלכלות אחרות – לא של מזומנים. רובם לא באים מרקע של אמנות. כשאנחנו מגיעים למוזיאון אנחנו לא פוגשים את מירה לפידות או את אמיתי מנדלסון, אלא את האנשים האלו. זו בעצם אוכלוסייה שהיא חלק מהידע הממסדי אבל באותה מידה גם מודרת ממנו. הרבה פעמים – ואני לא אומרת את זה בביקורתיות – הם נורא משתדלים לעשות את ההדרכות בצורה 'ויקיפדית': מתי האמן נולד, מתי הוא נפטר, העובדות היבשות".

הפעולות במוזיאון ישראל ובארטפורט הן יצירות אמנות מבחינתך?

"לא. זה אירוע חד פעמי, סוג של שיתוף פעולה, בִיום רעיונות. מה שאני ואבי לובין מנסים לעשות בארטפורט הוא לקחת אמן, אוצר או מחנך שאנחנו בדיאלוג איתו. זה מעין פרפורמנס, ולא הרצאה אקדמית, פאנל או שיח אמן. אנחנו מזמינים אנשים שונים בשדה, שהפרקטיקה שלהם איכשהו רלוונטית לתחום ההוראה והחינוך. כל אחד מהדוברים מתייחס לאיזשהו מושג. הוא בעצם מפרק אותו וגם מרכיב אותו מחדש".

עפרי כנעני (צילום: יולי גורודינסקי)

איך יוצגו העבודות הציבוריות שלך בקטלוג הרטרוספקטיבה שלך? האם אפשר להגדיר אותן בכלל כיצירות? אני אנסח אחרת: איך מסבירים למירי רגב את מה שאת עושה?

"אפשר לקחת אותה לסיור", כנעני צוחקת ומוסיפה: "לרבות מהעבודות שלי אין ערך מסחרי. הן בדרך כלל עובדות בדיאלוג עם מוסדות, יש להן הקשר של זמן. אפשר אולי לעשות להן העמדה מחדש בחלוף 50 שנה, אבל בעיניי חלק מהשאלות האלו יישארו רלוונטיות וזה מה שהאמנות צריכה לעשות".

לא בא לך לעשות תערוכה קלאסית? עבודות על קירות בגלריה, ערב פתיחה וכל זה?

"לא כל כך. בתחילת ספטמבר נפתחת תערוכת יחיד שלי בניו יורק, וגם שם יהיו עקבות של פרפורמנס, כמו במרבית התערוכות שלי. ברומא לדוגמה הייתה לי תערוכת יחיד בגלריה, אבל בפתיחה עשיתי אירוע פרפורמנס שקראתי לו 'In the Words of Others'. הזמנתי שש נשים ממקצועות שונים להדריך במשך כל השעתיים של הפתיחה. זו הייתה חוויה מדהימה".

הצגת במוזיאונים הגדולים בעולם, בין היתר במטרופוליטן וב־PS1. איך מתפעלים קריירה כזו? בטח צריך לעבוד כל הזמן בליצור קשרים.

"זה קשה. לא נראה לי שאף אחד יודע איך הקריירה שלו התהוותה. רוב האמנים יודעים רק איפה זה לא הצליח להם. קשרים זה עולם אכזרי מאוד – אתה חושב שתלך לגלריות, תתחיל לדבר עם אנשים וזה יעזור. בפועל זה קורה לאט מאוד ודרך חברים. בתואר השני אומרים לך שצריך להיצמד לפרופסורים, אבל המעגל החזק שלך הוא בעצם הקולגות שלך. ניו יורק, באופן מאוד נפלא אבל גם נלעג, מקדשת את מה שנקרא 'האמן המקצועי'. אז האמנות שלי עברה דרך ארוכה והגיעה בסופו של דבר לשיחה".

"שאלות בסוף" יתקיים ב־14.7־16.7, בהרשמה מראש. כנעני תשתתף ב"נקודת מגע" במוזיאון ישראל ב-6 באוגוסט במסגרת עונת התרבות בירושלים