"הרעיון שאבא שלנו הוא עכשיו רחוב לא נולד מתוך פנטזיה מגלומנית"
לרגל עשור למותו של העיתונאי אדם ברוך ועליית הסרט התיעודי "סוכני הזיכרון" כותבת בתו, עמליה רוזנבלום, על הקשר המיוחד שלו לעיר תל אביב־יפו
לא קל לזכות ברחוב על שמך בתל אביב. העיר גדולה. המתים רבים. הזיכרון קצר. כשהגשנו בקשה משפחתית לקרוא רחוב על שם אבינו, אדם ברוך, ציינו שאנחנו מעדיפים רחוב ביפו. לא רצינו שיקרה לו, חס וחלילה, מה שקרה לנסים אלוני. למרבה המזל לרחובות ביפו יש פחות ביקוש. זכינו בכך שרחוב אדם ברוך נמצא כ־20 מטרים במרחק אווירי מבית הילדות שלנו ברחוב הדולפין ביפו.
עוד כתבות שיעניינו אותך:
מה לעשות בסופ"ש
יומן טהראן: כך נראים חיי בבירה האיראנית
מדע על הבר 2018: כל האירועים
הרעיון שאבא שלנו הוא עכשיו רחוב לא נולד מתוך פנטזיה מגלומנית אלא דווקא ממקום אינטימי. אדם הכיר את תל אביב דרך הרגליים. הוא היה חלק אינטגרלי מהעיר. בכל תקופה בחייו הבוגרים התרכזו חייו באזור אחר של תל אביב. בשנות ה־30 המוקדמות שלו עבר לגור עם אימא שלנו, האמנית אריאלה שביד, ביפו, ועם הבוהמה שכללה אז את אורי ליפשיץ, יוסי שילוח, יוסי פולק, רפי אדר, עדנה שביט, תמרה יובל ג'ונס ואחרים, הם חיו ביפו שהייתה שונה מאוד מיפו של היום.
יפו הרבה פחות מקוטבת מבחינה כלכלית, יפו הרבה פחות מגודרת, שאין בה בתים שמפנים עורף לסביבה שבה הם ניצבים, יפו שבה ההתנהלות החברתית כוללת ביקורים אצל אבונה, אבי הכנסייה המארונית ברחוב הדולפין, ואצל אבו חסן בבית בעתות של שמחות משפחתיות, ביקורי סטודיו אצל אמנים שחיו ועבדו ביפו, רחצה בחוף הסלע בבת ים (כולל מגלשות מים), ואפילו כבוד מסורתי לוותיקי הנרקומנים, מתוך ידיעה שלא כל אחד מגיע להיות נרקומן ותיק.
שנות ה־40 של אבא שלנו עברו עליו בעיקר בעבודה. ההקשר העירוני שלו הקיף את מערכות העיתונים שבהן עבד וכלל בעיקר את מסעדות הפועלים שבאזור. "אם היא אי פעם מגיעה לפה לבד", היה מסביר לבעל המקום בעודי זוללת מוס שוקולד, "תן לה מה שהיא רוצה". בעל המקום באשר הוא בעל המקום היה מהנהן. ההסכם מעולם לא עמד למבחן.
בעשור האחרון לחייו אבא שלי כמעט לא יצא משכונת נגה ביפו. במובן מסוים שכונת נגה הייתה מה שהוא ניסה להגיד – מה שניסה להגיד לגבי הפוטנציאל של יפו, לגבי קהילתיות, לגבי יופי, לגבי רב תרבותיות. את רוב ימיו בילה בביתו שברחוב רוחמה עם אשתו וילדיו הקטנים, והיה יורד לקפה של אבי, שגילו כגיל המדינה, לאכול במיה עם הפרלמנט שלו, פוקד את בית הכנסת זכרון ברוך שאותו עזר לחדש, ופעם בשבוע נפגש איתי או עם אחי, עידו, ביועזר עליו השלום.
כשקראתי את רשימת הקטעים שנאספו על ידי מורן שוב (שחלקם מופיעים כאן), שהייתה חברה קרובה של אבי וגם ערכה איתו את המדור "שישי" ואת ספריו האחרונים, חשבתי על כך שהעיר, העיתון והתרבות המודרנית במערב התפתחו יחד. המילה "תרבות" קשורה לפועל "התרבות", כך למדתי מאבא שלי. העיתון הוא הפלטפורמה שבאמצעותה התרבו הערכים העירוניים, התרבה הדיון, התרבו ההקשרים. אדם הקים את רשת המקומונים של "ידיעות אחרונות", וההבנה שלו ב"עירוניות" נעה מהמישור העקרוני, המופשט, הסוציולוגי ועד המובן הקמעונאי שמשמעותו שלהרצל מזגנים מיפו אין סיבה לשלם עבור מודעה שמתפרסמת בעיתון ארצי שמחולק באילת ובעפולה, וגם עבורו נועד המקומון.
כשאבא שלי מת, הסבו את חדר העבודה שלו לבית כנסת. בכל יום בצהריים היו עולים פועלי המוסכים בסביבה להתפלל בחדר העבודה שלו, הייתה זו הוכחה עבורי למשהו שלא ידעתי לפני כן שדרש הוכחה.
חייו בשכונת נגה, לפני שעברה ג'נטריפיקציה, לא היו פנטזיה קולוניאליסטית. זו הייתה הוכחה לכך שהוא התקבל כתושב השכונה. עבור רבים מבני דורו השם "אדם ברוך" קשור לניו יורק. אבל ניו יורק הייתה רק מטפורה מארגנת. דרך לומר משהו שלא בשם עצמך. הוא שאף לגור בגליל, אבל זה לא הסתייע. הוא נולד בירושלים, אבל לא חזר לשם אחרי לימודיו. בסופו של דבר אבא שלנו התאזרח כיפואי. מתוך הישגיו הרבים, אני חושבת שזה היה אחד מהחשובים לו ביותר.
>>"סוכני הזיכרון", סרטם התיעודי של עמליה ועידו רוזנבלום, יוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל דוקאביב בשישי (25.5) 16:30 ובשבת (26.5) 14:30
>>ערב לכבוד אדם ברוך ייערך בחנות הספרים סיפור פשוט, שבזי 36 תל אביב, בהשתתפות רוני סומק, משה רון ומורן שוב, בשבת (26.5)19:00
>>הסרט "סוכני הזיכרון" ישודר ב־ 8 HOT בראשון (27.5) 21:00
מגדלי עזריאלי
מתוך "שישי", מעריב, 28.3.2003
הטלוויזיה, כל הטלוויזיות, מצלמות את "תל אביב בלילה" על פי שתיים־שלוש אוטוסטרדות ומגדלי עזריאלי. כך הטלוויזיות מצלמות גם את סיאול או את בוסניה החדשה. אוטוסטרדות ומגדלי משרדים מוארים. כל העולם נעשה אחד בלילה: אוטוסטרדות ומגדלי משרדים. האוטוסטרדות מייצגות תחבורה מהירה שמייצגת אנרגיה וקדמה, והמגדלים מייצגים כוח ומודרניזם. אבל מה מתחת למגדלים. מה קורה בתל אביב מטר אחד מתחת למגדלים. קור, עוני, אבטלה, בהייה, שוטטות נפשית, עזובה. מה מתחת למגדלים? מאות אלפי בני אדם שהכלכלה עושה אותם שקופים. אז מה הם המגדלים אם לא שווא. אם לא עגל זהב של זמננו. אז מה הם המגדלים אם לא קופסה שחורה שבה נרשמים אותות הזמן הישראליים האמיתיים. ולעתים, בלילה, מול השתקפותם על מסך הטלוויזיה, המגדלים ייראו לך, אם תיטיב להביט בהם, כמצבות ענקיות.
מתוך "נגה היקרה", מה נשמע בבית, 2004 (הוצאת דביר)
אפ־טאון, דאון־טאון. איש לא יבנה נכון ומחדש את העיר בתוך קדנציה אחת. מורכב מדי. אך תוך קדנציה אחת אפשר להגביר את הזדקנות העיר, את התכערותה, את זיהום האוויר, את אלימות בניית־הכסף בתוכה, את הזנחת יפו, את התרפטות התשתיות בלב העיר, את הסתרבלות התחבורה, את ההתעלמות ממובלעות הפועלים הזרים (עיר בתוך עיר), את הפיחות בביטחון הפנימי (גנבה, אונס), את ירידת התמיכה באמנות ובתרבות, את הדירוג הפנימי המזעזע באיכות התיכונים השונים בעיר. את אובדן הרוח המטרופוליטנית. בתוך קדנציה אחת (חמש שנים) אפשר לדרדר את ת"א לדאון־טאון נידח ולאפ־טאון מנוכר. חלק מתושבי יפו היו אמורים מכבר לפרוץ במרד ארנונה.
בעניין הערבים (תל אביב)
מתוך "שישי", מעריב, 14.7.2006
תל אביב עומדת לחגוג מאה שנה. יש והיו בה ערבים. יפו הינה חלק בלתי נפרד ממנה. תל אביב בעצם נולדה מיפו. לא מהים ולא מהעיר הלבנה. כלומר לא ממיתוס ולא מארכיטקטורה אירופי. תל אביב נבנתה גם באופן שנועד לנוון את יפו הערבית. אין להסתיר את הערבים הישראלים היפואים: הם לא רק חומוס, מדורים פליליים ונכבדים. הם חלק מהמקום ומרוחו. חגיגות מאה ללא גם ערבים בחזיתן תהיינה מעשה רמייה תרבותי ופוליטי גדול והונאה עצמית דוחה. מה יהיה? לפי ייעוץ של כל מומחה לעניינים ערביים, היפואים הערבים ימכרו בחגיגות המאה חומוס וקבב, כי חומוס וקבב מייצגים את היפואי הערבי לדורותיו.
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד