פגם מולד: "הומלנד" היא כבר מזמן סתם עוד סדרת פעולה

איפשהו, כנראה בין העונה השנייה לשלישית, שכחו יוצרי "הומלנד" שטלוויזיה אמורה לבדר. זה לא אומר שהיא לא צריכה לעורר מחשבה או שהיא לא יכולה להיות רצינית, אבל דווקא מסרים עמוקים עוברים טוב יותר כשהם גם מבדרים, מה שכמובן אינו בהכרח אומר שהם צריכים להיות קלילים או מצחיקים. להפך, יש יצירות רבות שהן מטלטלות, מטרידות, מעוררות אי נוחות ומחשבה ומבדרות בה בעת. הרצינות התהומית שבה "הומלנד" לוקחת את עצמה היא זו שגורמת לה להיראות רדודה, ודאי לאור העובדה שהיא כבר מזמן הפכה לסתם סדרת פעולה.

העונה הראשונה של "הומלנד" הייתה מצוינת. בראש ובראשונה היא עסקה באנשים והציגה דמות ראשית נשית נפלאה ומורכבת. קארי מתיסון, בגילומה המצוין של קלייר דיינס, הייתה אחת הדמויות העגולות בטלוויזיה, שההפרעה הדו קוטבית שהיא סובלת ממנה לעתים מזינה את עבודתה ולעתים מפריעה לה. כמהלך עלילתי, מחלתה הנפשית תמכה היטב בבנייה של הדמות האינטנסיבית הזאת. החיים הפרטיים והחיים המקצועיים של קארי התערבבו אלה באלה באופן אמין, ולכך אנחנו מצפים מסוכנת CIA במותחן פסיכולוגי. הבעיות הנפשיות של קארי והמניעים האישיים שלה נקשרו טוב טוב בוורקוהוליות שלה, בדבקותה במטרה, וגם הסיחו את דעתה כשהיא החלה לנהל רומן מעוות (אך מתבקש כל כך) עם ברודי, החייל שחזר מהשבי ונחשד על ידיה בריגול. העולם הפנימי הסוער שלה נתן את הטון לעלילה עצמה. גם סול ברנסון (מנדי פטנקין) קיבל מספיק זמן מסך בין דלתות ביתו כדי שנוכל לחבר בין עולמותיו לדמות אחת שלמה שקל היה להתחבר אליה מהר מאוד, ודאי עם המשחק הרגיש ומלא הניואנסים שלו.

אבל כל זה היה אז. בעונתה החמישית "הומלנד" עדיין יודעת איך מתנהגים טוב על המסך. השחקנים מצוינים, גם דמויות משנה מקבלות אפיון פסיכולוגי כלשהו, ולכן יש תמיד ערך מוסף לדיאלוגים ביניהן לבין הדמויות הראשיות, שאת נבכי המוח שלהן כבר למדנו להכיר היטב. גם דמויות קבועות שהצטרפו במהלך הזמן מצליחות לעמוד בסטנדרטים, בראשן פיטר קווין (רופרט פרנד) שקור הרוח שלוף המלא סבטקסט, הופך אותו לדמות מסקרנת החל מהשנייה הראשונה.

אבל גם אם "הומלנד" ממשיכה לספק דמויות כתובות היטב ומוגדרות באופן ראוי לשבח, העלילות עצמן הולכות ונהיות משעממות, מבולבלות ותופסות יותר ויותר זמן מסך על חשבון חייהן הפרטיים של הדמויות. מה קורה בפתיחת העונה החמישית? עוד מחבל, עוד משת"פ, עוד בגידה, עוד פוליטיקה פנימית של סוכנויות ממשלתיות, עוד יחסי אהבה־שנאה־אכזבה־תסביך אב בין קארי לסול. העונות חולפות ו"הומלנד" לא ממציאה את עצמה מחדש. כבר לא כל כך משתמשים בביטוי "לקפוץ את הכריש", אבל במקרה של "הומלנד" אין מנוס. הדיאגנוזה ברורה: היא קפצה את הכריש בסוף העונה השלישית וחבל שלא נשארה בקרקעית האוקיינוס.

קלייר דיינס ב"הומלנד"

שורה תחתונה: רק אם אתם בשבי וכבר נגמרו לכם כל הסדרות האחרות