סקס לנוער: פה גדול, פה חרמן, פה מטונף ופה מעורר הזדהות

לא הרבה סדרות זוכות להיות אירוע גם בעונתן הרביעית, אבל "פה גדול" של נטפליקס היא תופעה מוזרה. סדרה על נערים שמיועדת למבוגרים שרוצים להיזכר בנעורים – אבל גם לנערים שבאים בשביל ההומור הפרוע על סף הדוחה ונשארים בשביל (או למרות) המידע החינוכי שמסתתר מתחת לכל בדיחות הזין.

"ביגמאות'" מעיין יציר כלאיים טלוויזיוני שמצליח לחבר בין קומדיית נעורים, שיעור חינוך מיני מהאח הגדול המגניב, הומור של סאות' פארק ומה שזה לא יהיה שעובר בראשו החולה של ניק קרול, כולל הקול הדבילי, ודווקא שם בנקודות החיבור נמצא הקסם שלה: העובדה שלמרות שהיא לא היתה אמורה להיות טובה, היא פשוט מצוינת.

העונה הרביעית של הסדרה ממשיכה את הרצף המרשים שלה, מתקנת טעויות עבר ובו זמנית יוצרת טעויות נוספות, ואיכשהו גורמת לזה להיראות בסדר כי זה חלק מתהליך ההתבגרות שלה. העונה הזו, למשל, היא ללא ספק המגעילה ביותר, כך שלא משנה איזה נקב או הפרשה או אקט מיני דוחה אתכם, תהיו בטוחים שיהיה לפחות חצי פרק שיתעסק בזה. זה טיפה משחרר, האמת, הידיעה שהם באמת ילכו את כל הדרך כדי להגעיל ולזעזע, אבל בו זמנית גם לגרום לאנשים, צעירים ומבוגרים כאחד, להרגיש טיפה יותר טוב עם עצמם.

בניגוד לעונות קודמות, הפעם לא ממש ניסו לאלץ דמויות חדשות פנימה. כן, יש את הדמות של סת' רוגן או החבר החדש של ג'סי שמבזיקים לאורך העונה, אבל הן אף פעם לא הפוקוס, מה שמשאיר לסדרה מקום לצלול לעומק הדמויות המרכזיות והקונפליקטים המשמעותיים בחייהם, שכמו בחיי כל נער ונערה, מרגישים כמו הדבר הכי חשוב בעולם.

למעשה, הדמות החדשה היחידה שתופסת מקום היא המפלצת החדשה, מפלצת החרדה שמוצגת בדמות יתושה מעצבנת, דימוי מצוין שגם מצליח לבטא (לעיתים באופן ממש מוחשי) את הקול הקטן הזה בראש שלא מפסיק להגיד לך שאולי כולם לא סובלים אותך. הדימוי הזה גם משתלם עד סוף העונה, כשמגלים את הדרך (היפה והבאמת מוצלחת) להתגבר על החרדה.

בעונה הרביעית רוב הסדרות מתחילות כבר לסגל הרגלים ומניירות, וגם "פה גדול" (אוף, התרגום הזה יותר מגעיל אותי מפרק מס' 3) לא חפה מהם במיוחד כשהיא חוזרת ועוסקת שוב ושוב באותם הנושאים, אבל האופן שבו הם נוגעים בנושאים כמו מגע מיני ראשוני, יציאה מהארון, דיכאון, חרמנות, אשמה ואפילו אוננות (בפרק נפלא) ממשיך להשתכלל ולהתקדם, ונראה שהם מבינים שאם הם לקחו על עצמם את לחנך את הנוער למיניות בריאה יותר, זו אחריות גדולה.

למרבה השמחה, הם מבינים שאחריות זה לא מצחיק, אז תמיד ידאגו למספיק בדיחות מצוינות בכל פרק, ואני מתבייש להודות בזה, ניק קרול עדיין קורע מצחוק, למרות הקולות הדבילים. גם מעבר למצחיק, למגעיל ולחינוכי, הסיבה ש"פה גדול" מצליחה להיות אירוע גם בעונתה הרביעית היא שבניגוד להרבה סדרות שמתיימרות לעשות זאת, היא מייצגת את גיל ההתבגרות באופן הכי נאמן והכי מעורר הזדהות. כל אחד יכול למצוא את עצמו אצל ניק, אנדרו, ג'סי, מיסי (שקו העלילה שלה הסביר נהדר את החלפת שחקנית הקול שלה לשחקנית שחורה) ואלוהים אדירים, לפעמים אפילו ג'יי.

כל אחד יכול להיזכר ביום שבו הגיע לבית הספר עם אישיות חדשה שלא התאימה לו (אצלי זה כיתה ז', הציניקן השקט והאפל), או פחד להיחשף במלתחות (כיתה ד', מחנה קונג פו עם בני 14) או אונן במקום מזעזע (אני שומר על זכות השתיקה). האופן הריאליסטי ובו זמנית פנטסטי שבו הסדרה מציגה את דקויות גיל ההתבגרות ממשיך להיות, גם בעונתה הרביעית, המדויק ביותר על המסך.