דמוקרטיה? כך פוטרתי מעיריית תל אביב בגלל פוסט ששיתפתי

כשזימנו אותי לראיון בעיריית תל אביב-יפו שמחתי. אמרתי לעצמי, הנה מקום עבודה מסודר, משכורת קבועה, לא גבוהה אמנם אבל סבירה כנקודת התחלה, אופציה לקביעות, ואולי אוכל לתרום גם לחברה – אני מעדיפה לעבוד עבור הציבור מאשר בחברה פרטית. אמרתי לעצמי, יופי, אני יכולה להיות רגועה, חיפשתי מקום יציב אחרי שנים של חוסר יציבות ואולי מצאתי.

מהסתובבות במסדרונות העירייה אני יכולה להגיד שמרגישים פחד, שיש מילים שנאמרות בלחישה, שהמקום רחוק מלהיות ייצוג או סמל לדמוקרטיה, ליברליזם וחופש ביטוי

הגעתי לראיון עבודה עם ציפי ברנד, אותה הכרתי רק מפעילותה העירונית. אני אדם מודע פוליטית, אבל בפוליטיקה העירונית אף פעם לא ממש עסקתי. במדינה שלנו יש גם כך הרבה סערות, אז את הפוליטיקה העירונית השארתי לאחרים. כאמור לא ידעתי הרבה על ציפי ברנד, לפני ראיון העבודה עשיתי מה שכל בני דור ה-Y עושים לפני ראיון ופתחתי ויקיפדיה, קראתי על ההיסטוריה של ציפי, על הפעילות בתקשורת ובקולנוע ומי היא לפחות לפי הגדרת ויקיפדיה. אני מודה שגם יצא לי לראות את פניה איזה פעמיים כשעבדתי כמנהלת פלור של הפיקוק. מעבר לכך, לא דיברנו ולא הכרנו.

לא ידעתי שאסור לומר משהו נגד עמדתו של ראש העיר. כלנית שרון (צילום: חיים קמחי)

ראיון העבודה היה מוצלח לדעתי, הייתה שיחה מעניינת ועשה רושם שאנחנו מגיעות מתחומי עניין דומים ושיש לציפי תשוקה רבה למה שהיא עושה, שבאמת מעניין אותה כתל אביבית וכאמא לילדים בעיר להפוך את תל אביב לעיר הכי טובה שאפשר. אמביציה ונחישות אלה תכונות שמרגשות אותי. כנראה ששתינו הרגשנו שהמפגש היה טוב והיא החליטה להעסיק אותי. חשבתי לעצמי שהתמזל מזלי לגדול בעיר פתוחה, ליברלית, שמאפשרת ריבוי דעות ופלורליזם.

התחלתי לעבוד בעירייה ב-1.1.2023; מבחינה פורמאלית עדיין לא התקבלתי כי לא עברתי את המכרז (ראיון עם שמונה אנשים ממחלקות שונות בעירייה), אבל את העבודה התחלתי לעשות. הגעתי למשרד, העוזרת הקודמת של ציפי עשתה לי חפיפה קצרה, נזכרתי איך משתמשים באאוטלוק (ימי הצבא העליזים) ועוד ועוד דברים די רגילים. נחשפתי לעיסוקים השונים של ציפי, לקשר עם התושבים, לדאגה למערכת החינוך העירונית, לנושא התחבורה, לסיוע לקהילת מרכז העיר ותיכון עירוני א' בו למדנו שתינו למדנו לשמור על מגרש הכדורסל שלהן, להצטרפות להורים במחאות בצפון העיר על מצב האלימות. ריגש אותי לראות שבאמת יש אפשרות לעזור להפוך את החיים פה לטובים יותר.

רק דבר אחד הפתיע אותי מאוד ביחס לעיריית תל אביב-יפו: לא ידעתי שברגע שאני אומרת או עושה משהו שלא עולה בקנה אחד עם עמדתו של ראש העיר – אהיה בבעיה. כלומר, ידעתי שהוא פיטר את ציפי ושמעתי את הקלטת השיחות וזה הרגיש לי לא לגמרי פיין, אבל כנראה שזה לא חדר אותי ברמה כזו שכדאי לי לבדוק את עצמי לפני שאני מדברת או לפני שאני משתפת פוסט. וכך, בערך עשרה ימים אחרי שהתחלתי לעבוד בעירייה, ציפי העלתה שני פוסטים שעניינו אותי. שיתפתי אותם בתום לב. לא העלתי על דעתי שהפוסטים האלה יחזרו אליי כמו בומרנג.

מכרז הקבלה שלי לעבודה היה ב-11.1, כמה ימים אחר כך קיבלתי הודעה למייל העירוני – אותו פתחו עבורי ממש עשרה ימים קודם לכן – שלא התקבלתי ואני מזומנת לשימוע. הייתי בהלם. ממש רעדתי. עד אותו רגע הרגשתי שאולי מצאתי לעצמי מקום ופתאום הסטירה הזו. אין דרך טובה לתאר חווית פיטורים חוץ מהתקף חרדה. במכתב השימוע נאמר לי, בין השאר, שלא התקבלתי לתפקיד ע.נבחר ציבור בעיריית תל אביב-יפו כי בחרתי לשתף פוסט שמבקר את העירייה "וזאת תוך הפרת נורמות המשמעת החלות על עובד עירייה".

בעיר הליברלית ביותר בישראל, שבה חופש הביטוי אמור להיות גבוה מאוד בסולם הערכים – דווקא בעיר הזאת העירייה בוחרת לפטר אותי כי הבעתי תמיכה בנושא שנבחרת הציבור איתה אני עובדת שיקפה?

עכשיו אני שואלת את עצמי, איפה הנורמות האלה כתובות? מדוע לא קיבלתי לקרוא אותן טרם כניסתי לתפקיד? אם משהו הוא כל כך חשוב ו"נורמטיבי", כדאי שיעבור למועמד חדש טרם כניסתו לתפקיד, לא? אולי הנורמות האלה לא מתאימות לי ואבחר בגללן לא להתמיין? חשוב לציין כי קיבלתי את מסמך הנורמות רק לאחר שביקשתי שישלחו לי, לפני השימוע.

מבצר הדמוקרטיה? תלוי למי סותמים את הפה. בניין עיריית ת"א-יפו (צילום: shutterstock)

עכשיו אתעכב רגע על הפוסט ששיתפתי: הוא עסק בבעיית התחבורה של רוכבי האופניים בעיר, בתכנון השגוי של מסלולי הרכיבה ביחס למדרכות הולכי הרגל; כל מי שרוכב על אופניים בעיר באופן קבוע (זה כלי התחבורה העיקרי שלי) יודע שיש בעייתיות במסלולים הקיימים וגם בחדשים שנבנים. נשמע שהנורמות שעיריית תל אביב-יפו מעמידה בפני כמועמדת לעבודה – הן סתימת פה. בעיר הליברלית ביותר בישראל (כביכול), שבה חופש הביטוי אמור להיות גבוה מאוד בסולם הערכים, עיר העיתונות, התיאטרון, הקולנוע – דווקא בעיר הזאת העירייה בוחרת לפטר אותי כי הבעתי תמיכה חד פעמית בנושא שנבחרת הציבור איתה אני עובדת שיקפה?

אני לא מעוניינת לעבוד במקום שבו אני מרגישה חרב מונחת על הצוואר בכל פעם שאני משתפת פוסט או כותבת או אומרת את מה שאני חושבת. לא בעיר שלי ולא במדינה שלי

במציאות הישראלית הנוכחית, שבה העיר שלנו נדרשת להעמיד גבול ברור לממשלה שרוצה לרמוס אותנו, את הדמוקרטיה והליברליזם – בעיר הזאת סותמים פיות?
לשימוע לא הגעתי. הביך אותי לעמוד בסיטואציה אותה אני ממש לא מבינה. לא ידעתי איך אני יכולה להגיב לפיטורים האלה, אז שלחתי תגובה בכתב: "לאחר קריאת התקנון, אני לא רואה את הקשר בין מה שכתוב בו לבין הפוסט של ציפי ששיתפתי, שבגינו נמצאתי לא מתאימה לתפקיד. היות ותקנון המשמעת הובא לידיעתי רק אתמול לראשונה ולא ניתן לי קודם, לא אוזכר ולא הומצא לידי, הטענה כאילו איני לויאלית למקום עבודתי אינה נכונה. אני אדם לויאלי".

הבעת תמיכה בנבחרת הציבור הלא נכונה? את מפוטרת. חברת המועצה ציפי ברנד (צילום: יחסי ציבור)

שלשום בבוקר, ה-8.2.2023, נחסם לי חשבון המייל העירוני, יום לאחר פרסום הכתבה בהארץ בנושא. הפיטורים הרשמיים שלי עתידיים לתאריך ה-20.2. אז מה אני אמורה לעשות עד אז? לבהות במחשב? להישאר בבית ולקבל שכר? זה המסר שהעירייה מעבירה לי? או שהמסר הוא שעדיף היה אם הייתי מגיעה לשימוע ומתנצלת על משהו שלא עשיתי? אנחנו נמצאים בתקופת משבר דמוקרטי. רון חולדאי עלה על בימת ההפגנה בקפלן לפני שבועיים ואמר שנגמרו המילים והתחילו המעשים. אתמול הוא החליט, אחרי קריאה של ציפי ברנד, להצטרף לשביתה במשק ביום שני. אז דמוקרטיה בישראל כן? אבל בתל אביב-יפו לא?

באמת שידעתי מעט מאוד על הפוליטיקה העירונית, אבל מהסתובבות במסדרונות העירייה במשך חודש ימים אני יכולה להגיד שמרגישים פחד, שיש מילים שנאמרות בלחישה, שהמקום רחוק מלהיות ייצוג או סמל לדמוקרטיה, ליברליזם וחופש ביטוי.

אני אוהבת את תל אביב-יפו, היא הבית היחיד שהיה לי, גם כשנולדתי בעיר אחרת. היא הבית שלי, המקום בו המשפחה שלי, החברים שלי, החיים שלי, האומנות שיצרתי. כואב לי ללמוד כל יום שגם פה הראש לא מייצג את הציבור, שאולי הוא עשה לה ולנו טוב, אבל שכנראה בכל מקום, כל אדם ובכל זמן לא יכול להיות תקופה ארוכה מדי בכסאו. כוח מסנוור, זה מה שהוא עושה, ואף אחד מאיתנו לא מלך. רק בני אדם אנחנו. אז לא, אני לא מעוניינת לעבוד במקום שבו אני מרגישה חרב מונחת על הצוואר בכל פעם שאני משתפת פוסט או כותבת או אומרת את מה שאני חושבת. לא בעיר שלי ולא במדינה שלי.